<h1>השגות הרמב"ן על ספר המצות לרמב"ם</h1>
<h2>דף י:</h2>
כתב הרב והמצוה מאה וחמשים ושלש היא שנצטוינו בחשבון חדשים ושנים וזאת היא מצות קדוש החדש והוא אמרו יתעלה החדש הזה לכם ראש חדשים ובא הפירוש עדותם תהא מסורה לכם. וכבר כתבתי כי בעל ההלכות ישים קידוש החדש בראיה או בחשבון מצוה אחת (אות ע"ד) וישים עבור השנה בתוספת חדש מצוה אחרת (אות ע"ה) והדין עמו והודעתי זה בעיקר הראשון (עמ' מ"ו:, מ"ח.). אבל עתה אוסיף עיון בדברי הרב שכתב בכאן כי המצוה הזאת לא יעשה אותה לעולם אלא ב"ד הגדול בלבד ובא"י בלבד אבל בהעדר החכמים מא"י אז ראוי לב"ד הסמוך בא"י שיעבר שנים ויקבע חדשים בח"ל כמו שעשה ר"ע. וכתב עוד [עמ' רס"ב] שיש הנה עיקר גדול מעיקרי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן למקומו אלא המעמיקים בדעה והוא שהיותנו היום בח"ל חושבים במלאכת העבור ונאמר שזה היום ר"ח וזה היום מועד לא מפני חשבונינו נשימהו מועד בשום פנים אלא מפני שב"ד שבארץ קבעו זה היום מועד או ר"ח ועל קביעותם נעמוד לא על חשבוננו ואמנם חשבוננו לגלויי מילתא בעלמא והבין זה מאד ואני אוסיף לך ביאור אילו חשבנו על דרך משל שבני א"י יעדרו מא"י חלילה לאל מעשות זאת שהוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מהכל ושלא יהיה שם ב"ד ולא יהיה בח"ל ב"ד שנסמך בארץ דע שחשבוננו זה לא יועילנו שום דבר בשום פנים לפי שאין לנו לחשוב בח"ל לעבר שנים ולקבוע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שביארו כי מציון תצא תורה ודבר י"י מירושלם וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם ובריא בלשונות התלמוד בזה הענין יתבאר לו ביאור אין ספק בו בכל מה שאמרנו.
אמר הכותב ידעתי כי שכלי איננו שלם ובריא בתלמוד ועם כל זה אינני חושד אותו להיות חולה או בלתי שלם בדבר הזה. שמן הידוע כי קדוש החדש ועבור שנה צריכין מומחין כלומר ב"ד שנסמכו בארץ הסמיכה הידועה בתלמוד איש מאיש עד משה רבינו. וכמו שאמרו בגמר בתרא (קכ"א.) מועדי י"י צריכין מומחין והפרת נדרים אינה צריכה מומחין והקשו והא ראשי המטות כתיב כלומר שהם השופטים המומחין על ישראל שנסמכו מפי משה רבינו ופירקו ביחיד מומחה. לומר שהפרת נדרים הוא בוודאי ביחיד מומחה אבל אינו צריך מומחה על כל פנים אלא די בו אף בשלשה הדיוטות ומועדי י"י צריכין שלשה כולם מומחין על כל פנים. ודבר גלוי הוא שהיום מכמה שנים בטלו סמוכין מא"י ואין דנים שם אפילו דיני קנסות כל שכן שיקדשו על פי הראייה או על פי החשבון. והתימה מן הרב כי הוא אומר שהמצוה הזאת לא יעשה אותה לעולם אלא ב"ד הגדול ובא"י בלבד ולפיכך בטלה הראיה אצלינו היום להעדר הב"ד הגדול ואמר שבזה טעו המינין הנקראין במזרח קראין ושזה הוא העיקר שחלקו עמהם הרבנים. והנה דבר ברור וידוע הוא שבית דין הגדול בטל מא"י ואפילו קודם החרבן ר"ל שלא היה בהם דין ב"ד הגדול כמו שאמרו בראשון מע"ז (ח':) ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרי גדולה וישבה לה בחנות למאי הלכתא לומר שלא דנו דיני נפשות כיון דחזו דנפישי להו רוצחים אמרו מוטב נגלי ממקום למקום דכתיב ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר י"י מלמד שהמקום גורם. כלומר שכל זמן שסנהדרי גדולה במקומה בלשכת הגזית סנהדרי קטנה נוהגת בכל מקום ואפילו בח"ל ודנין דיני נפשות בכל מקום אבל משגלתה סנהדרי גדולה מן המקום ההוא בטלו דיני נפשות מכל ישראל. ואפילו ביציאתם משם לטייל מעט ולחזור נטל כוחם ורשותם מהם עד שיהיו במקומם כמו שאמרו (סנה' י"ד:) מצאן אבית פאגי והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם. וכל שכן לאחר חורבן כמו שאמרו עוד בפרק ארבע מיתות (נ"ב:) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט בזמן שיהיה כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט. וכבר הביא הרב בפתיחת המאמר הזה [עמ' ר"ב:] הלשון השנוי במכילתא מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית וכו' ומנין שתהא סנהדרי גדולה סמוכה למזבח ת"ל מעם מזבחי תקחנו למות וכו'. ומאותה שעה בטלו כל הדינין התלויין בב"ד הגדול. ואם כן הדבר לא היו יכולין לקדש על פי הראייה מזמן הארבעים שנה קודם החרבן, וידוע הוא בכמה מקומו' בגמ' (ר"ה כ'., כ"א., סנה' י"ב.) שהיו עושין כן עד זמן קרוב לסתימת התלמוד. ובין בראייה בין בחשבון בזמן הרע הזה שאין בא"י סנהדרין ולא ב"ד סמוכין כלל ואין בח"ל ב"ד שנסמך בארץ לא יועיל חשבוננו שום תועלת בשום פנים כפי דברי הרב שכבר נעדר מא"י ב"ד ואין שם כלל ב"ד לקדש החודש ולעבר השנה וכן מחוצה לארץ נעדר לגמרי ב"ד שנסמך בארץ. וראיתי בחיבורו הגדול בהלכות קידוש החודש (רפ"ה) שכתב עוד כך שקדוש החדש ועבור שנה אין עושין אותו אלא סנהדרין שבא"י או ב"ד הסמוכין בארץ שנתנו להם הסנהדרין רשות. ונראה שעל סנהדרי גדולה הוא אומר כן. וכך כתב שם (פ"ד ה"ט) עוד בעיבור השנה שאין מעברין את השנה אלא במזומנין לה כיצד יאמר ראש ב"ד הגדול לפלוני ופלוני מן הסנהדרין היו מזומנין וכו'. וכתב עוד (שם ה"י) שצריך שיהא ראש בית דין הגדול שהוא ראש ישיבה שלשבעים ואחד והוא הנקרא נשיא עמהם או שירצה. ויש בכל זה שבושים גדולים. אבל העניין שהוא שלם מכל דופי ומנופה מכל עפרורית בסוגית התלמוד בעניין הזה הוא מה שאומר שקדוש החדש ועבור השנה אינם צריכין ב"ד הגדול אלא שלשה והם מומחין כמו ששנו משנה שלימה בתחלת סנהדרין עבור החדש בשלשה עבור שנה בשלשה וכן שנו בשלישי מראש השנה (כ"ה:) ראוהו שלשה והם ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו שניהם בפניהם ויאמרו מקודש מקודש שאין היחיד נאמן על ידי עצמו ואמרו בגמרא פשיטא סד"א דכיון דתנן דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי הכא נמי לקדשיה ביחיד קמ"ל ואימא הכ' נמי אין לך מומחה לרבים כמשה רבינו וקאמר רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים. כלומר ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד. וכן בעבור אמרו עוד בגמר סנהדרין (כ"ו.) ר' חייא בר זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק הוו אזלי לעבורי שנה בעסיא פגע בהו ריש לקיש. ובגמר ארץ ישראל (סנה' פ"א ה"ב) הזכירו מעשה אמרו לעבור שנה מתחילין מן הצד וכבר נכנס ר' יוחנן והוא הקטן שבהם אמרו לו אמור הרי השנה מקודשת בעבורה אמר השנה מקודשת בעבור אמר רבי יונתן ראה הלשון שלמדנו בן הנפח אילו הייתי אומר בעבורה הייתי אומר שאלו אחד עשר יום שהחמה עודפת על הלבנה אלא בעבור שהוסיפו לה חכמים שלשים יום. הרי שני התלמודים שוים שמחשבין ומעברין את השנה בשאר בתי דינין ובכל זמן. שלא היו החכמים האלו מכלל סנהדרי גדולה וסנהדרי גדולה כבר נתבטל דינה משעת חרבן כמו שבארנו.
ואל תשתומם בזה ממאמרם (סנה' י"ו:) משה במקום שבעים וחד קאי ותאמר לי כי עדות זו מסורה לכם לסנהדרי גדולה הוא כמו שהרב מלמדך. שצווי הכתוב בלכם אינו אלא למומחין כיוצא בהם. שאילו היה מסור לסנהדרי גדולה בלבד היה אומר החדש הזה לך, כמו שאמרו (שם.) אין דנין כהן גדול אלא בב"ד של שבעים ואחד דכתיב את הדבר הגדול יביאו אליך דבריו שלגדול, ומשה במקום שבעים וחד קאי, ולא היה לאהרן זכר בקדוש החודש. אבל מפני שאמר לכם הכניס אהרן בכלל לומר שצריך שנים דומים לשניהם בהמחאה ותוספת השלישי ידוע מדין אין ב"ד שקול וחזר הדבר לכל שלשה מומחין.
וזהו הדין הנהוג להם מן התורה בין קודם חרבן בין לאחר החרבן. אלא בזמן שהיה להם בית דין הגדול היה הדבר מסור להם והם היו המקדשים את החדש והמעברים את השנים לא ב"ד אחר מפני שרשות כל ישראל נטולה מכל ב"ד אחר עמהם. והיה מטכסיסם שאין מעברין את השנה אא"כ ירצה הנשיא וכן בעדות החדש הוא היה המקבל העדות ומקדש את החדש ועם כל זה תיקנו שאם היה במקום אחר יהא כבודו מחול ולא יהיו העדים הולכים אלא למקום הוועד ושם יקדשו החדש כמו שאמור באחרון שלראש השנה (ל"א:). ומצוה מן התורה לעבר את השנה ביהודה לא בשאר א"י אבל אם היו החכמים הגדולים במקום אחר אפילו בחוצה לארץ ואין כמותם בארץ והם שנסמכו בארץ מעברין אותה שם כמו שאמרו באחרון שלברכות (ס"ג.:) כשירד חנניה בן אחי ר' יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בח"ל שגרו אחריו שני תלמידי חכמים ואמרו לו מפני מה אתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ אמר להם שכך מצינו בעקיבא בן יוסף שהיה מעבר שנים וקובע חדשים בח"ל אמרו לו הנח לעקיבא בן יוסף שלא הניח כמותו וירד אמר להם אף אני לא הנחתי כמותי וירדתי אמרו לו גדיים שהנחת נעשו תיישים וכך אמרו לנו אמרו לו משמנו אם חוזר בו מוטב ואם לאו יהא בנידוי. והמתלמד מן המעשה הזה כי בלא רשות ב"ד שלארץ ישראל היה מעבר שנים וקובע חדשים. אבל יראה לי שבזמן שבית המקדש קיים שהיו ב"ד הגדול במקומם ולהם הרשות נתונה מן הכתוב שנ' (ר"פ שופטי') ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר י"י לא היה רשות לשום אדם לעבר ולקדש אלא להם או ברשותם. וכך אמרו במכילתא (ר"פ החודש) ר' יאשיה אומר מנין אתה אומר שאין מעברין את השנה אלא בב"ד הגדול שבירושלם ת"ל ראשון הוא לכם דברו אל כל עדת בני ישראל.
והוא העניין שפרשנו שהיה להם רשות כל ישראל והסכמה שלכלם, לא שיהיו שאר הסמוכין פסולין לזה. אבל כיון שגלו ונטל כח המשפט מהם שהמקום גורם ואין להם כח אפילו כסנהדרי קטנה לדון דיני נפשות מאותה שעה תהיה הרשות ביד הגדול שבישראל לקדש ולעבר אפילו בח"ל. וזה דבר הגון. ואמרו עוד בירושל' בראשון שלסנהדרין (ה"ב) בח"ל אין מעברין אותה ואם עברוה אינה מעוברת ביכולין לעבר אותה בארץ אבל כשאינם יכולין לעבר אותה בארץ מעברין אותה בח"ל יחזקאל עבר בח"ל ברוך בן נריה עבר בח"ל חנניה בן אחי ר' יהושע עבר בח"ל שלח ליה ר' וכו'. אבל אם אין בא"י ב"ד שלשלשה סמוכין ולא בחוצה לארץ שנסמכו בארץ כדין הסמיכה מן התורה עד יהושע מפי משה מפי הגבורה באמת שיתבטלו המועדות ולא יועיל חשבונינו בשום פנים כאשר הזכיר הרב. ואין הפרש וחלוק בדבר בין שנמחה משם אותות האומה לגמרי, שכבר היה זה כענין שאמרו במסכת יומא (נ"ד.) ר' יהודה אומר חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה שנאמר מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו ושם אמרו רבי יוסי אומר שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בא"י, ובין בהיות שם אנשים רבים מעמנו, אחר שאין שם בית דין ראוי לקדש ולעבר, רצוני לומר ב"ד שלשלשה סמוכין כדין. והיום בעונותינו כבר בטל הבית דין הזה ונעדר מכל ישראל.
וראיתי לו עוד בהלכות קדוש החדש (פ"ה ה"א—ב') שאמר בזמן שאין סנהדרין בא"י אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין היום ודבר זה הל"מ הוא שבזמן שיש סנהדרין קובעין על פי הראייה ובזמן שאין סנהדרין קובעין בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום. נתקשה לו עוד הענין ושם הדבר מסורת וקבלה והל"מ מה שלא נאמר בתלמוד ולא הוזכר זה בשום מקום והוא עצמו זצ"ל הזכיר שם (ה"ג) כי בימי חכמי המשנה וכן בימי חכמי התלמוד עד ימי אביי ורבא לא היו קובעין בחשבון ועל קביעות א"י בראיה היו סומכין. וכבר בארנו שלא היתה סנהדרי גדולה נוהגת לאחר חרבן ואם היו נוהגין בה לא היה להם דין ב"ד הגדול ולא דין סנהדרין כלל. ועם כל זה לפי דבריו בספר הזה שהוא מודה שאפילו בקביעות החשבון צריך שיהיה שם בארץ ב"ד או שיהיה בחוצה לארץ ב"ד שנסמך בארץ בטלו המועדות היום מכמה שנים שהרי אין בארץ ב"ד נסמך ולא בחוצה לארץ. וכן אפילו לדברינו שגם אנו מצריכין מן התורה בין בראיה בין בחשבון ב"ד שלשלשה והם מומחין והנה היום נעדר הבית דין הזה מכל ישראל. אבל מרפא הקושי הגדול הזה הוא שר' הלל הנשיא בנו שלרבי יהודה הנשיא שתקן חשבון העבור הוא קדש חדשים ועבר שנים הראויין להתעבר לפי מניינו עד שיבוא אליהו ז"ל ונחזור לקדושנו על פי הראייה בב"ד בבית הגדול והקדוש אמן במהרה בימינו יהיה. שהוא זכור לטוב ראה שיתבטלו המועדות מפני הפסד הסמיכה כמו שנתבטלו דיני קנסות וכל דבר שצריך מומחין ועמד ותקן החשבון וקדש ועבר בו חדשים ושנים עד שיבנה בית המקדש ולפיכך הוא שבטלה הראייה אצלנו לפי שאין לנו ב"ד הראויין לקבל העדות ולקדש על פיהם. והוא טעותם של המינין הקראין י"ש. לא כדברי הרב. ועל השואל להקשות מזו שאמרו (ר"ה ז'., סנה' י"ב.) אין מעברין את השנה לפני ראש השנה ואם עברוה אינה מעוברת אבל מפני הדוחק מעברין אותה אחר ראש השנה מיד. ותשובת זו השאילה שאין זמן העבור קבוע להם כי מן התורה אין להם אלא שלא יעברו אותה אחר ניסן דכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים ודרשו (סנה' י"ב: וש"נ) זה ניסן ואין אחר ניסן, אבל לפי שלא היו רגילין בעבור אלא בקרוב לאדר שנודע להם ענין האביב ופירות האילן ואם יקדימו להם בשנה מן השנים יבוא הדבר לידי שכחה ושבוש מפני זה היה להם תקון שלא יעברו אותה קודם ר"ה שמא ישכחו העם ויבאו לזלזל בחמץ בפסח ובמועדות והתנו שאם עברוה לא תהא מעוברת עד שיחזרו ויגלו חשבונם לעם בזמנו. וכך אמרו (שם.) חשובי מחשבינן גלויי לא מגלינן. אבל כיון שראה החכם הנזכר בזמנו ביטול המועדות לגמרי אם לא יעשה הקיבוע ההוא וראה תקון הכל בחשבון הזה אין מקדים ואין מאחר ושהדבר יותר מוסכם ומקובל על העם בדעתם המועדות בקביעות מאין שבוש ושנוי עמד וקדש חדשים ועבר השנים כולם לפי החשבון בב"ד ההוא הסמוך ובארץ הנבחרת כראוי. ואני סבור שאין קדוש החודש מעכב בחדשים ולא הצריכו חכמים לומר מקודש מקודש אלא שהוא מצוה לפרסומי מילתא בעלמא אבל מכיון שהסכימה דעת ב"ד שיהיה החדש הזה מלא או חסר קורא אני בו אשר תקראו אותם. שהרי ר' אלעזר בר' שמעון אומר (שם י':, ר"ה כ"ד.) בין מלא בין חסר אין מקדשין אותו שנ' וקדשתם את שנת החמשים שנה שנים אתה מקדש ואין אתה מקדש חדשים, ור' אלעזר בר' צדוק, שהלכה כמותו (ר"ה כ"ד.), אמר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו. אלמא אין קדוש מעכב. וכן אמרו (שם כ'.) שמצוה לקדש ע"פ הראייה, ואינו מעכב. והוא כל שכן בעיבור. ומה שאמרו (ב"ב קכ"א.) מועדי י"י צריכין מומחין ומועדי י"י צריכין קדוש בית דין, זה הוא למצוה. אי נמי צריכין בית דין קאמר לחשוב בהם ולהסכים ביחד אם מלאים אם חסרים ובשנים אם פשוטה אם מעוברת וכך אמרו (ר"ה ז'.) שתא מעוברת בחושבנא תליא מילתא.
ולפי כל זה נאמר שמשעה שהסכים ר' הלל הנשיא ובית דינו על החשבון הזה ותקן אותו לדורות בחדשים ובשנים קורא אני בהם אלה מועדי י"י אשר תקראו אותם במועדם. וזה הענין הוא קיום החדשים והמועדות היום עד יבוא ויורה צדק לנו.
<h2>דף כב:</h2>
כתב הרב והמצוה מאה וששים ושלש היא שנמנעו הכהנים מהכנס למקדש מגודלי שער כמו שיעשו האבלים שלא יגלחו שערותיהם והוא אמרו ית' ראשיכם אל תפרעו וכבר נכפלה מניעה זו בכהן גדול ואמר את ראשו לא יפרע והעובר על מניעה זו במיתה כלומר ששמש והוא פרוע ראש ובכלל ואלו שבמיתה פרועי ראש לאמרו ולא תמותו אך כשיכנס למקדש והוא פרוע ראש באזהרה לא במיתה. וכתב הרב עוד והמצוה מאה וששים וארבע היא שנמנעו הכהנים מהכנס במקדש קרועי בגדים והוא אמרו ית' ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו ולשון ספרא ובגדיכם לא תפרומו אל תקרעו בגדיכם ונכפלה מניעה זו בכה"ג ואמר ובגדיו לא יפרום וגו'. אמר הכותב במאמר במקום הזה שבושים כבר הזכרתי מהם שאזהרת הנכנס למקדש פרוע ראש או שתוי יין אינה מן התורה אבל היא מעלה מדבריהם וביארתי זה במצות ע"ג. ועוד שיביא ראיה על זה מאזהרת כהן גדול שאמר בו את ראשו לא יפרע אמר שנכפל זה שלא נחשוב שאזהרת ראשיכם אל תפרעו שיהיה מצד המת לבדו וכשיעשו זה שלא על צד האבל יהיה מותר ונתבאר בכהן גדול שזה בשביל העבודה שיהיה מסתפר. וזה מאמר סותר דברי עצמו. שהרי הרב הוא האומר שמניעת כהן גדול בכתוב הזה ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום היא על המת ואפילו לא יכנס למקדש כלל כמו שכתוב כאן ודע שכהן גדול ואפילו שלא בשעת העבודה לא הותר לו שיקרע על מת שמת לו והביא ראיה ממאמרם בספרא בלשון הזה ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום על מתו כדרך שבני אדם פורעין ופורמין על מתיהן. ואם כן הכתוב בכהן גדול במניעת פריעה ופרימה ובכהן הדיוט יהיו מצד המת לבדו.
ועוד הרב אומר כאן במצות קס"ה כי שלשה לאוין האלה שהם ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ומן המקדש לא יצא נכפלו בכהן גדול לביאור ענין כמו שנכפלה מניעתו מגרושה וחללה זונה לבאר ענין מהעניינים ושהשלשה עניינים שנמנע מהם באלה השלשה לאוין הם בעצמם שנמנעו מהם באמרו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ומפתח אהל מועד לא תצאו ושמשה ע"ה הודיעם לאלעזר ולאיתמר שלא בהתרגזכם לצרה הזאת הגדולה יותרו לכם הענינים הנמנעים מכם אבל אתם עומדים על היותכם נמנעים מפריעת הראש וקריעת בגדים ויציאה מן המקדש בשעת העבודה ועל שעת העבודה לבד חייבים במיתה. והנה עתה הוא חוזר להשוות הכהנים כולם הגדול וההדיוט בשלש המניעות הללו כהשוותינו אותם במניעת גרושה וחללה זונה ושהכפל הוא לבאר ענינים לבד. ואם כן יהיו כולם בשעת העבודה במיתה ושלא בשעת העבודה מותרין. ועוד יהיה האיסור על המת בלבד. שאף בכתוב בכהן גדול אמרו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום על מתו. ועכ"פ אי אפשר אלא או שיהיה דין כהן הדיוט כדין כהן גדול באזהרות האלה והכהן הגדול מלמד על ההדיוט או שיהיה חומר ואזהרה בכהן גדול יותר משאר הכהנים. ואם שוים הם יהיה כל כהן אסור לפרוע ולפרום על מתו לעולם כדיננו בכהן גדול. ואם אינם שוים ולא מלמדים זה על זה יהיה אמרו לאלעזר ואיתמר ראשיכם אל תפרעו מצד המת לבד וכשיעשו זה ולא על צד האבל יהיה מותר. שהמניעה בכהן גדול היא מניעה אחרת מחודשת בו. וכל אלו דברים שהם סותרים את עצמם.
והנראה מדעת הרב שהוא בונה כל זה על הסברא הנפסדת שתופס לעצמו שני פנים בפסוק הזה והוא נגלה הכתוב והנדרש בו עוד שלא יצא בשעת העבודה ויתחייב מיתה ויחשוב כן בראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום שהנגלה ממנו שלא יפרע ולא יפרום על מתו ובנסתר בו שלא יעבוד עבודה כן ויהיה במיתה ויחשוב עוד שהנגלה ממנו לא ילמד על כהן הדיוט לפי שהוא יתעלה חייב אותם להטמא על מתיהן וכל שכן שהם רשאין לצאת אחר מיטתן (ולקרוע) [ולפרוע] ולפרום עליהן כדרך שנהגו בני אדם לפרוע ולפרום על מתיהן. וזה הוא הענין שאמרנו הנוסף בכהן גדול שממנו נכפלו המניעות הללו שאמרנו והנדרש בו שהוא שלא יעבוד פרוע ראש וקרוע בגדים ושלא יניח העבודה ויצא. כל זה ילמד מכהן גדול להדיוט לפי שכבר באה מהן מניעה באלעזר ואיתמר שלא היו כהנים גדולים ראשיכם אל תפרעו וגו'. וזו באמת מחשבתו של הרב שלא יסתור דברי עצמו. וכל אלה דברים רובי הסתירה וההפסד. ומכל מקום מאמרו שלא יכנס כהן למקדש פרוע ראש או קרוע בגדים שלא בשעת עבודה אפילו לפי מחשבתו לא באה אזהרה בזה אלא בכהן גדול ולא בכהן הדיוט בכל הכתובים האלה לא בפשוטן ולא במדרשן. והכלל שהמאמרים הללו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.
ועוד אני אומר שמאמרו של הרב בפרועי ראש וקרועי בגדים ששמשו שהם במיתה לאמרו יתב' ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמתו, אע"פ שהדבר אמת שהם מחויבי מיתה והוא גם כן מאמר נראה בנגלה מן הכתוב אבל בעלי הקבלה לא יודו בו שהרי אמרו בגמר תענית (י"ז:) ובגמר סנהדרין (כ"ב:) עוד שאלו על פרועי ראש במיתה מנא לן ולמדו אותו מן הקבלה דכתיב ראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו וסמיך ליה ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית ואתקוש פרועי ראש לשתוי יין מה שתוי יין במיתה אף פרועי ראש במיתה. ובבאור עוד שאלו עליה ואמרו הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה והשיבו גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכ' אקרא. והנלמד מזה בלי ספק שהם לא ידרשו הכתוב במיתת בני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו בפרועי ראש וקרועי בגדים ששימשו אבל הוא אצלם מצות שעה. אבל המתוקן שבכל הענין הזה הוא שהכתוב הזה שנאמר לאהרן ולבניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו לא מפני העבודה הוא שיזהירם שלא ישמשו פרועי ראש וקרועי בגדים. שהבנים ביום ההוא אינם עובדים שהיו אוננים. ואינה מצוה לדורות ולא דרשו ממנו בתלמוד או בספרא ולא למדו בו דורות כלל. אבל היתה הוראת שעה שלא יתאבלו ולא יספדו להם ולא יבכו כלל דכתיב ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, לא אתם. מפני שהיה להם יום טוב ויום מועד ושמחה בימי המלואים. וכן נמי שימר אותם מן הטומאה לאחיהם שנ' ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן וגו' שאו את אחיכם. ואם היה בשאר הזמנים האחים הם החייבים להטמא להם במצות עשה (מ' ל"ז). ולשון סיפרא (שמיני מלואי' הכ"ה—ו') ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן [ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם מיכן] אמרו הכהנים אינם מטמאין למתים שהרי אלעזר ואיתמר לא נטמאו להם מי נטמאו להם לויים. שלא רצה ית' שיטמאו הכהנים ויצאו מן המקדש ביום הראשון לכהונתם. וכן לא רצה בפריעת ראשם ובקריעת בגדיהם. לא הורשו כלל בדבר מכל דברי האבלות אלא באנינות, שאין אנינות אלא בלב [סנה' מ"ו:] ולא יתבטל בו מצוה מן המלואים שכבר קרבו הקרבנות ובלילה יאכלו אותם. והנה עשה הכתוב דין בני אהרן שנמשחו בשמן המשחה כדין משוח מלחמה לדורות, שהוא אינו פורע ואינו פורם ואינו מקריב אונן ואינו מיטמא לקרובים (הוריו' י"ב:), אבל מפני שהחמיר בהן מיתה באמרו ולא תמותו והחמיר בהן עוד שאם יעשו כן יהיה עונש על כל העדה באמרו יתברך ויתע' ועל כל העדה יקצוף, נראה שיהיה דין מחודש בימי המילואים ואינו נוהג בהם בשאר הזמנים. והכלל שהיה הכל הוראת שעה. ולשון ספרא עוד (שם הכ"ח, הביאו בפי' התורה) ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו מכאן אמרו הרוגי בית דין אין מתעסקין עמהן לכל דבר שמא תאמרו הרי אנו הולכין לבתינו מתאבלין אוננין ובוכין והלא כבר פקדנו המקום שלא תצאו מן המקדש. למדו אותנו שהיה דבר לענין המאורע שדן בהן משה במיתת אחיהם בב"ד שלמעלה כנהרגין בב"ד שלמטה (סנה' מ"ו:) שאין מתאבלין עליהם אלא אוננין. אם כן אינה מצוה לדורות כלל. אבל הכתוב השני שנ' (שמיני י') ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו הוא אצל רבותינו מצוה מלמדת לדורות כפי הברייתא השנויה בספרא שיכול אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת העבודה חייבין מיתה מנין לכל הכהנים שבכל הדורות וכו'. והגורם להם זה לפי שהמצוה ההיא כבר נאמרה להם קודם המקרה שנאמר (ס"פ צו) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת י"י ולא תמותו כי כן צוויתי. והוא שנאמר כאן פן תמותו כמוזהר בכם כבר. והוא לשונם בספרא שמא תאמרו הרי אנו הולכין לבתינו מתאבלין אוננין ובוכין והלא כבר פקדנו המקום שלא תצאו מן המקדש. והוא ממה שאמר להם תחלה ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת [י"י] פן תמותו. ולדורות אמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל ולא למדו מכאן אלא חיוב המיתה לדורות מן הריבוי שמצאו בכי שמן משחת י"י עליכם. אבל המצוה הנוהגת לדורות בפרועי ראש היא באמת שלא יעבדו עבודה ואם שמש כן חלל וחייב מיתה ממה ששנינו ואלו שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש. והיא הלכה למשה מסיני נסמך על מקרא יחזקאל ופרע לא ישלחו ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית, ואמרו בבואם ירצה בו בעבדם כאמרו בתורה (תצוה כ"ח מ"ג, ור"פ תשא, על"ת ע"ג) בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת, ואיתקוש פרועי ראש לשתויי יין. וזה הוא דינם מן התורה וגזרו מדבריהם [ערמב"ן ל"ת ע"ג] שלא יכנסו בין האולם ולמזבח כלל. וכן אמרו עוד (תעני' י"ז., סנה' כ"ב:) כהן הדיוט מסתפר משלשים יום לשלשים יום. והיא גם כן גזרה מדבריהם שלא יהיו פרועי ראש כלל כדי שלא יעמדו מנוולין פסולין מן העבודה. והתירו להם (שם) הכל שלא בזמן ביאה כלומר בזמן שאין בית המקדש קיים. וקרועי בגדים גם כן מחללין עבודה וחייבין במיתה ולא בא בהם הכתוב ולא נשנו בכלל ואלו שבמיתה אבל חיובם הוא שהבגדים הקרועים הם כמי שאינם וה"ל מחוסר בגדים ושנינו (סנה' פ"ג. וש"נ) ואלו שבמיתה מחוסר בגדים ששמש. ובגמר סנהדרין (פ"ג:) אמרו מחוסר בגדים מנא לן א"ר אבהו א"ר יוחנן ומטו בה משמיה דר' אלעזר ברבי שמעון וחגרת אותם באבנט וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחוקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים ואמר מר זר ששמש במיתה. ועוד השלימו ביאור הענין הזה בשני מזבחים (י"ח.:) ושם אמרו בבאור שאם היו הבגדים מרושלין מסולקין משוחקין ועבד עבודתו כשרה מטושטשין או מקורעין ועבד עבודתו פסולה. והפיסול הוא מדין מחוסר בגדים שאינו לבוש בהם במקום הקרע. וכן פסלו שם מסולקין עצמן דליתנהו מעיקרא מן הטעם הזה בעצמו לפי שאין כל גופו לבוש בהם. וכן כתבו זה המפרשים. וכהן גדול בא בו כתוב בפני עצמו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ומן המקדש לא יצא. והיא אזהרה בו לעולם שלא יפרע ראשו על מתו ולא יקרע עליו ואע"פ שלא יעבוד ולא יכנס למקדש ואמרו (סנה' י"ח.) שאינו יוצא אחר המטה שנ' ומן המקדש לא יצא. ואומר אני שהיא מעלה מדבריהם ואסמכתא בכתוב הזה ועיקרו שלא יניח העבודה ויצא וכבר כתבתי זה (שרש ה'). והנה נסתלק מחשבון המצות המניעה הזאת שאמר הרב בקרועי הבגדים. אבל תמנה מצוה מחוסר בגדים הכוללת שניהם. והרב לא הביאה בחשבונו. אבל בעל ההלכות מנה פרועי ראש ששימשו במיתה ומנה ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו בלאוין שלמלקות ולא מנה את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. והאמת הוא מעיד על עצמו.
כתב הרב והמצוה ע"ג שנמנענו מלהכנס למקדש או להורות בדבר מדיני התורה ואנחנו שכורים והוא אמרו ית' יין ושכר אל תשת וגו' ולשון התלמוד שתה רביעית אל יורה ויש בעונש מניעה זו הפרש והוא ששתויי יין במיתה ושאר המשכרים חייבי מלקיות לבד וכל מי שדן והוא שתוי עובר על לאו בין שהוא שתוי יין או שאר המשכרין.
אמר הכותב דברי הרב במצוה הזאת מן המתמיהין, סובר ששתויי יין בהוראה עובר בלאו, ואם כן יתחייב מלקות. וראיתי לו בחבורו הגדול (סנה' פי"ט) שלא מנה בכלל הלוקין אלא שתוי יין שנכנס למקדש (אות כ"ט). וכן בכאן חייב על שאר המשכרים בעבודה מלקות ועל ההוראה אמר עובר על לאו ולא הזכיר בו מלקות. וקשה מזו שחייב ביין בעבודה מיתה ובשאר המשכרים מלקות והביא אותו מלשון סיפרא, ובתלמוד נתברר שזה אינו הלכה אבל הם דברי יחיד שהוא רבי יהודה ועל הכלל המסור לנו מהם (סנה' פ"ו.) סתם סיפרא רבי יהודה. וזה מפורש בגמר כרתות בפרק השני (י"ג:) יין אל תשת יכול אפילו כל שהוא אפילו מגתו ת"ל שכר אין אסור אלא כדי לשכר וכמה רביעית יין בן ארבעים יום אם כן מה ת"ל יין על היין מוזהר בכל שהוא ר' יהודה אומר יין אל תשת אין לי אלא יין שאר המשכרין מנין ת"ל ושכר אם כן מה ת"ל יין לומר לך יין במיתה ועל שאר המשכרין באזהרה ר' אלעזר אומר יין אל תשת [ושכר אל תשת] שלא תשתנו כדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או אם נתן לתוכו מים כל שהן פטור במאי קא מפלגי ת"ק סבר גמרינן שכר שכר מנזיר ור' יהודה לא גמר שכר שכר מנזיר ורבי אלעזר מאי ושכר והוא דמשכר. הרי לדעת תנא קמא אינו חייב אלא על היין לא על שאר המשכרים כלל כמו הנזיר אבל על הראוי לשכר כשעור הראוי לשכר חייב אפילו שתאו מזוג ור' אלעזר סובר גם כן שאינו חייב על שאר המשכרים כלל וגם לא על היין אלא כדרך השכרות אבל במזוג או במפסיק לא. וכבר פסקו הלכה כר' אלעזר ושבחו אותו על המאמר הזה ואמר רב הלכה כר' אלעזר וקרי רב עליה דרבי אלעזר טוביינא דחכימי. ושם אמרו עוד כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושמש לוקה את הארבעים כמאן כר' יהודה. וכן מה שאמר הרב ויש בעונש מניעה זו הפרש כי שתוי יין אין לו להכנס מבין האולם ולמזבח עם כל ההיכל ואם נכנס חייב מלקות ואם עבד והוא שתוי הוא חייב מיתה בידי שמים, גם זו האזהרה שהוא מזכיר לשתויי יין בלא עבודה אזהרה בלא מיתה לא ידעתי לה מקום. שזה הכתוב יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד אם הוא אמור אפילו בביאה ריקנית רצוני לומר אפילו שלא יעבוד אם כן חייב הוא עליה מיתה שנאמר בו ולא תמותו ואם הוא בביאת עבודה לבד ביאה בלא עבודה מניין תצא אזהרה שלו אבל רבי יהודה שחלק בין יין ושכר לפי ששניהם הוזכרו בכתוב ועל שניהם הוא אומר אל תשת ועל החמור שבהם ולא תמותו מדפרט רחמנא יין אבל ביאה ריקנית וביאת עבודה לא הוזכרו שתיהן. והנה הרב תופש לו זו השיטה גם בפרועי הראש וקרועי בגדים, כתב במאמר הזה במצות קס"ד [לפנינו קס"ג] בענין פרועי ראש והעובר על מניעה זו במיתה כלומר ששמש והוא פרוע ראש ובכלל אלו שבמיתה פרועי ראש לאמרו ולא תמותו אך כשיכנס במקדש והוא פרוע ראש ולא עבד באזהרה לא במיתה, וכן כתב (מ' קס"ד) בקרועי בגדים. וגם שם לא נתבררו דבריו מנין לו אזהרה בכניסה בלא עבודה מאחר שהכתוב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו אינו אלא בשעת עבודה לאמרו ית' ולא תמותו כי הכתוב בכהן גדול את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום אומר הרב (שם) שהוא תוספת בו שאפילו שלא בשעת כניסה למקדש לא הותר לו שיקרע על מת שימות לו ובשביל זו התוספת כפל מניעה זו בכהן גדול. אם כן הכניסה בכהן הדיוט שלא בשעת עבודה שתהא בלאו מניין. וראיתי בחבורו הגדול (ביאת מקדש פ"א הט"ו) שהיא סברא עלתה בדעתו שלהרב כתב ייראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין או שאר המשכרים או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים אע"פ שלא עבד עבודה הרי זה לוקה הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת עבודה מנוול ככה והרי זה מוזהר שלא יכנס. וגם שם לא פירש אזהרה זו מהיכן.
והנה מדבריו מה שאמרו בסיפרא ומנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה ת"ל אתה ובניך אתך ירצו בשעת עבודה ביום בשעה שהעבודה כשרה וחיוב מלקות קאמר. ומן הדומה בעיני שכל זה טעות אבל הלאוין בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט אינם אלא מניעות שלא יעשו עבודה שתויי יין ולא פרועי ראש וכולם הם במיתה שבכולם נכתב ולא תמותו. וזהו מה ששנינו שם בסיפרא שאינו אלא בשעת העבודה כלומר אם עבד שתוי יין או פרוע ראש. והראיה לזה ששנו שם רבי אומר נאמר כאן בבואכם אל אהל מועד ונאמר שם בבואם אל אהל מועד מה בבואם אל אהל מועד האמור להלן עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעת העבודה אף בבואכם אל אהל מועד האמור כאן נעשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ולא יהא חייב אלא בשעת העבודה. ופירוש זה שהם למדו גזרה שוה מרחוץ ידים שאמר בו יתעלה (ר"פ תשא) בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו ושם עשה את המזבח כאהל מועד שנאמר בו או בגשתם אל המזבח וכן עשה שם יציאה כביאה שאם נגע בפנים בדבר שצריך אחריו רחיצת ידים או שישן מעט או הסיח דעתו צריך הוא לקדש שם מאמרו ית' פעם אחרת בלא הזכרת ביאה אחרי הזכירו בגשתם אל המזבח אמר ית' ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו ואף יין אם שתה בפנים חייב מיתה כבחוץ. ועוד למדו שאין שתוי יין חייב אלא בשעת עבודה כמו המצוה האמורה ברחיצת ידים והמצוה ההיא שירחץ ידיו ורגליו מן הכיור כשיעבוד לא על ביאה בלא עבודה כלל שנאמר (שם) או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לי"י. וכן בענין מחוסר בגדים נאמר עוד בלשון הזה (תצוה כ"ח) והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקודש ולא ישאו עון ומתו. וגם זה דבר ברור הוא שאינו אלא בעובדו חסר בגדים ואין בביאה ריקנית שם בלא בגדים שום אזהרה מזה. ואם כן כל מה שלמדו משם שהוא בשעת עבודה ירצו בו כשהוא עובד ואין ההקפדה בשעות אלא בעבודה ממש. ובכל מקום שהוזכר הלשון הזה בשעת העבודה הוא בשעה שעושה אותה ממש ולא בזמן שלה. כאמרם (כלים ספ"א) שאין כהן גדול נכנס בבית קדשי קדשים אלא ביום הכפורים בשעת העבודה ופורשים בין האולם ולמזבח בשעת הקטרה. וכן בחמץ בשעת שחיטה (ל"ת קט"ו) ורבות כך. וכן מה שאמרו (ספרא שמיני ס"פ מלואים) ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו שאינו אלא בשעת עבודה, גם כן לומר שאם היה כהן מניח את העבודה ויוצא ומבטל עבודתו חייב מיתה שכבר חלל העבודה. והלשון ששנו בסיפרא (שמיני פרש' א' ה"ג) אתה ובניך אתך מה אתה כשר אף בניך כשרים יצאו חללים ובעלי מומין בא להוציא מכלל אזהרה זו חללים ובעלי מומין שתויי יין שאין בהם חיוב מיתה מחמת היין מפני שעבודה מחוללת היא ועל העבודה מפני המום אינו במיתה וכ"ש חלל. וראה הרב (על"ת ס"ט) משנתנו בראשון שלכלים (מ"ט) ששנינו בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחץ ידים ורגלים. ואינן אלא מעלות דרבנן. תדע שהרי עשאום שתי מעלות ואילו לדין תורה שתויי יין ופרועי ראש ושלא רחוץ ידים ורגלים למדין הן בגזרה שוה זה מזה. ובגמר יומא בפרק טרף בקלפי (מ"ד:) נחלקו מהם שאמרו מעלות דאורייתא והכי גמירי להו ומהם אומרים מעלות דרבנן לומר שהקדושות ששנו חכמים עזרה ובין האולם והיכל ובית קדשי הקדשים הלכה הם או מדבריהם דמן התורה כולן קדושה אחת אבל בחומרת הנכנסין הללו לדברי הכל מעלה שלדבריהם היא. והרבה מעלות שלדבריהם נשנו שם. דקא תני החיל מקודש ממנו שאין גוים וטמאי מתים נכנסין לשם, ומן התורה אפילו מת עצמו נכנס למחנה לוייה כמו שנתבאר בגמר סוטה (כ':). וקא תני עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת והיא גזירה מדבריהם כמו שדרשו בגמר יבמות (ז':) החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לויה. וכן גזרו עוד שלא ישתו הכהנים יין אפילו בביתם ולא יעמדו שם פרועי ראש שמא יצטרכו לעבוד, כמו ששנינו (תעני' ט"ו:) אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים אנשי בית אב לא ביום ולא בלילה, ומפני מה אמרו ביום שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבואו ויסייעו אותם (שם י"ז.). לא מפני שמא יכנסו למקדש. שאינם באזהרה בזה מן התורה. והנלמד מכל זה כי כהן הדיוט לא הוזהר לעולם אלא על הטומאה ברחוקים אבל על היין ועל פריעת הראש והפירום לא הוזהר אלא שלא יעבוד כן ויתחייב מיתה והוזהר גם כן במיתה שלא יניח העבודה ויצא ובא בכהן גדול הכפל לתוספת שהוא לא יפרע ולא יפרום על המת לעולם ולא יטמא אפילו לקרובים ואמר בו ומן המקדש לא יצא ולא יחלל שלא יניח העבודה ויצא בשעה שמת לו מת שהוא מותר לו לעבוד כשהוא אונן ואם יניח העבודה יתחייב מיתה כחיוב כל כהן המניח אותה ויצא בחנם.
ועוד אני אומר כי המניעות האלו מן היין בעבודה ובהוראה לא ימנו מצוה אחת כדברי הרב אבל נמנות שתים בחשבון המצות שהם שני עניינים חלוקים אין להם דמיון זה בזה ודין שניהם בעונשין איננו שוה. ואולי יחשוב הרב שהוא לאו שבכללות כאילו אמר יין ושכר אל תשת בבואכם אל אהל מועד ובהורות את בני ישראל ויהיו נמנים לו אחד מהסכמתו בלאוין שבכללות כמו שבארו בעיקר התשיעי. אבל זה איננו כן. שכבר נפסק הענין בעונש שכתוב ולא תמותו שאינו בהוראה ובפסוק ולהבדיל בין הקודש ובין החול וכו'. ועל דעתי עוד חכמים בהוראתם אינם בלאו אלא בעשה שצוה הכתוב אחרי אזהרתו מן היין בבואם אל אהל מועד ולהורות את בני ישראל את כל החוקים ולא בהיותם שכורים ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא. וכן להורות ביום הטמא וביום הטהור (מצורע י"ד נ"ז) מצוה שיורו בימי הצרעת כפי התורה בהסגר ובהחלט. והכתוב הקודם לזה (שמיני י') ולהבדיל בין הקודש ובין החול גם כן מצוה והבדילו בין הקודש ובין החול בין עבודה קדושה למחוללת. וכן להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת (ס"פ שמיני) שוה עם והבדלתם בין הבהמה הטמאה לטהורה (ס"פ קדושים). וכולם מצות לא מניעות. וזהו ממאמרם בספרא אתה ובניך במיתה ואין ישראל בהוראתם במיתה, ולא אמרו כלשון המורגל להם ואין ישראל בהוראתם במיתה אלא באזהרה. [ערמב"ן עמ' תי"ב:].
<h2>דף לז:</h2>
כתב הרב והמצוה מאתים ותשעים שנמנענו מלקיים גבולי העונש באמתלאות חזקות ובמכלתא אמרו ראוהו רודף אחר חבירו להרגו והתרו בו ואמרו ישראל הוא בן ברית הוא אם הרגת אותו תהרג והעלימו עיניהם ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג שומע אני יהא חייב תלמוד לומר ונקי וצדיק אל תהרוג. וכתב וכמו כן כשיעידו שני עדים עליו בשתי עבירות לא יהרג אמרו היה אחד מעידו עובד לחמה ואחד מעידו עובד ללבנה שומע אני יצטרפו ת"ל ונקי וצדיק אל תהרוג. והנכון בזה שימנו שתי מניעות. שהם עניינים שונים אין להם דמיון זה עם זה כלל אבל רבו החכמים העדיות שאינן שוות מנקי שזה נקרא נקי לא נתקיים עליו עדות בעבירה והיא השנויה תחלה במכילתא וחזרו ורבו האמתלאות מצדיק שזה צדיק בדין אע"פ שאינו נקי מן החטא.
ואני תמה עוד שאין הכתוב נדרש כן בתלמוד אבל שנינו ברביעי מסנהדרין (ל"ב.) דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה ואמרו (ל"ג:) תנו רבנן מניין ליוצא מבית דין חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות מניין שמחזירין אותו ת"ל נקי אל תהרוג ומניין ליוצא מבית דין זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מניין שאין מחזירין אותו ת"ל וצדיק אל תהרוג שאין מחזירין אותו לחובה אפילו הסכימו כולם שטעו אלא א"כ טעו בדבר שהצדוקין מודין בו. והמדרש שתפשו בו בעלי הגמרא הוא עיקר ובו היה ראוי לתפוש. וגם שם במכילתא היא שנויה.
ואומר אני שתחלת הברייתא השנויה במכילתא היה אחד מעידו שהוא עובד לחמה ואחד מעידו שהוא עובד ללבנה וראוהו רודף אחר חבירו שתיהן סמכו אותם למקרא באסמכתא בעלמא, שאפילו בדיני ממונות כגון חמה ולבנה אין מצטרפין, שהיא הכחשה בחקירות. ואפילו נאמר שהעידו שזבח וקטר להם שלא בפניהם, עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כגון זו פסולה היא [עדות רפ"ב] דהוה ליה מנה שחור ומנה לבן בהכחשה (שם ל':, ל"א.). ואם נאמר בשאינם מכחישין, חצי עדות היא. וכבר יוצא לנו פטור זה מפסוק לא יומת על פי עד אחד. ובפרק כיצד העדים (מכו' ו'.) אמרו לא יומת על פי עד אחד להביא שנים שרואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואינן רואין זה את זה שאינם מצטרפין ולא עוד אלא אפילו שנים בזה אחר זה מחלון אחד אין מצטרפין והעמידוה אפילו בבועל את הערוה דהאי קא חזי כוליה מעשה והאי כוליה מעשה. כלומר שכל אחד רואה באותה בעילה מעשה המחייבו ואעפ"כ אינם מצטרפין. והיא המניעה שנמנענו מלא יומת על פי עד אחד [ל"ת רפ"ח]. וכן מאומד אף בדיני ממונות הוא פסול דקי"ל [נז"מ ספ"ח] כרבנן דפליגי עליה דר' אחא בגמל האוחר כמתבאר שם ברביעי שלסנהדרין (ל"ז:). ולא בא הכתוב הזה ונקי וצדיק אל תהרוג אלא לפטור בדיני נפשות המחוייבין בדין ממון וזה ראו בעלי הגמרא ותפשו להם סוף המתניתא השנויה במכילתא שהיא עיקר המדרש בכתוב הזה. ומ"מ שתי מניעות הן.
<h2>דף נו:</h2>
כתב הרב והמצוה שלש מאות וחמשים ושלש שנמנענו מהתעדן באחת מכל אלה העריות ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשוק והדומה להם מפעולות המעמיקים בזמה והוא אמרו יתע' במניעה הזאת איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה ולשון ספרא אילו נאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה אין לי אלא שלא יגלה שלא יקרב מניין תלמוד לומר לא תקרב אין לי אלא נדה [בל תקרב ובל תגלה מנין לכל העריות בבל תקרב ובל תגלה ת"ל לא תקרבו לגלות]. והנה הרב מצא הברייתא הזו המפורשת ותלה דבריו באילן גדול. אבל כפי העיון בתלמוד אין הדבר כן שיהיה בקריבה שאין בה גלוי ערוה כגון חבוק ונשוק לאו ומלקות. שהרי בגמר שבת (י"ג.) שאלו בנדה אם מותר שישכב בעלה עמה במטה אחת היא בבגדה והוא בבגדו והיו מהם מי שאסר והעלו ופליגא דרבי פדת דאמר רבי פדת לא אסרה תורה אלא קריבה שלגלוי ערוה בלבד שנא' איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. והנה אין לא תקרבו לגלות ערוה נדרש להם לאו בפני עצמו כברייתא השנויה בספרא אבל ידרשוהו בקריבה שלגלוי ערוה בלבד. ומן הידוע עוד ממנהגם בתלמוד שאם היתה הברייתא הזו אצלם אמת והיו דבריו שלרבי פדת חלוקין בכך היו בעלי הגמרא מביאים אותה עליו לתיובתא ואומרים מתיבי אילו נאמר ואל אשה כו' ומעלים ממנה תיובתא דרבי פדת תיובתא. וכיון שלא עשו כן נבין מהם כי אצלם זה האיסור מדרבנן, או יהיה מן התורה דכל דמתהני מאיסורא איסורא הוא כענין בחצי שיעור, אבל אין זה עיקר מדרש בלאו הזה אלא קרא אסמכתא בעלמא. והרבה מאד כן בסיפרא ובסיפרי. ודע כי הקריבה לאשה בכתוב תאמר על הביאה כענין (תצא כ"ב) ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים וכתיב (ישעי' ח') ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן. וכן היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה (יתרו) לא מנעם רק מהביאה מפני שהפולטת שכבת זרע בשלישי טמאה כמו שביארו בגמר שבת (פ"ו.). וכן ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה (קדושים כ') אינו אלא קריבה שלרביעה. ואולי תקשה ותאמר לי כי זה החכם רבי פדת הוא הסובר כן אבל שאר החכמים שחלוקים עליו סוברים כי הקריבה אע"פ שאינה שלגלוי עריות אסורה מן התורה שלכך אמרו ופליגא דרבי פדת, דע שאין מחלוקת רבי פדת וחביריו בזה אבל המאמר היה על שאלתם בנדה אם מותרת לשכב עם בעלה במטה אחת היא בבגדה והוא בבגדו ואע"פ שיש בישנים במטה אחת קריבה וחמום זה מזה כענין (קהלת ד') אם ישכבו שנים וחם להם וכל שישנים במטה אחת אי איפשר להם בלא נגיעה וכדאתמר התם (ברכו' כ"ד.) והא איכא עגבות ויש בהם עוד חשש ביאה ובא רב יוסף לאסור מטעם חשש הביאה כדרך שאסרו בעוף שלא יעלה עם הגבינה בשלחן אחד ואע"פ שאפילו האכילה מדבריהם וכל שכן בכאן ששכיבתן במטה אחת קרוב לבא לידי ביאה ודחינו זה משום דאיכא שנוי ודעות ואחר כך באנו ואסרנו הדבר מפני שיש בשכיבתן במטה אחת קריבה והנאה זה מזה. ואמרו במדרש הכתוב ביחזקאל (י"ח) ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב מקיש אשה נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. כלומר שהדבר ידוע שבאשת רעהו אסור הוא לעשות כן שאפילו ההסתכלות בה אסור וקולה ערוה (ברכו' כ"ד.) והכתוב מזהיר ממנה (משלי ה') הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה שאפילו בלא ייחוד שאינן באין עתה לידי עברה מנעונו הכתובים מזה, ואם כן אף הנדה והעריות שלשאר אסורות לגמרי מטעם הקריבה ואפילו לא יבאו לידי אסורי ביאה משום שינוי ודעות ועל זה אמרו ופליגא דרבי פדת שהוא סובר שאין אסור בעריות שלשאר אלא בגלוי הערוה ואם כן לא הוקשו לאשת איש שהכל מודים בה שהוא אסור שהרי שלמה צווח כן. והזכירו (שבת י"ג.) בעולא נמי שאין לו ההיקש הזה לפי שהיה מנשק באחיותיו בהפסק ושינוי אבי ידייהו שלא כדרך הנושקין להכרא ואע"פ שהוא אסור באשת איש. והנה כולם אין להם המדרש הזה מלא תקרבו לגלות ערוה והאוסר מביא אותו מהקש הכתוב שביחזקאל ור' פדת ועולא מתירין. ומה שאמר ר' פדת לא אסרה תורה, ירצה בו שאינו אסור כלל. כאמרם (מגלה כ"ב:) לא אסרה תורה אלא פשוט ידים ורגלים ואמרם (ר"ה כ"ד:) לא אסרה תורה אלא דמות ארבע פנים בהדי הדדי. ואמרו עוד (ב"מ ס"ט:) כל כי האי רביתא ליכול לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה.
והנה לדעתי הברייתא השנויה בספרא אינה אלא לאיסור השכיבה בקירוב בשר כשיהיו שניהם ערומים וקרא אסמכתא בעלמא משום חשש ביאה שהכל מודים בזה כדתנן (קדושין פ':) הגדילו זה ישן בכסותו וזה ישן בכסותו. ואילו היה מחלוקת שלרבי פדת בשלתורה במדרש הלאו של לא תקרבו היאך אמרו מקיש אשתו נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, והלא ענין הקריבה בכל העריות כתוב אל כל שאר בשרו לא תקרבו ובנדה כתוב מפורש לא תקרב ואיננו כתוב באשת איש. וכן הביאו שם (י"ג.) לאיסור מימרא דעולא שאמר כל קריבה אסור משום לך לך אמרי' לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. אם כן כל הדברים אינן לאיסור מן הלאו הזה של לא תקרב. ובגמר ע"ז (י"ז.) הזכירו עוד מדרש הכתוב הרחק מעליה דרכך זו המינות והרשות ואל תקרב אל פתח ביתה זו זונה וכמה אמר רב חסדא ארבע אמות ואמרו על זה ופליגא דרבי פדת וכו'. כי הזונה אצלם הנבעלת ממי שאין קדושין תופסין לו בה כגון העריות [ערמב"ן ש' ה' עמ' קט"ז: וק"כ., ול"ת נ"ה] ולא הוזהרנו עליהם לדעת רבי פדת בהרחקה הזו. וכן מאמרם בשבת (י"ג:) בתלמיד שאמרה אשתו לאליהו שהיה ישן עמה בקירוב בשר ולא עלתה דעתו לדבר אחר ואמר לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, מפני שעבר על הגזירה שלדבריהם נענש, ופורץ גדר ישכנו נחש [ע"ז כ"ז:, שבת ק"י.]. ואם היה עובר בלאו מן התורה היה אומר ברוך המקום שהרגו שעבר על דברי תורה. ואין זה נקרא משוא פנים. אבל הדבר שהוא משוא פנים לתורה הוא הגדר והסייג הנעשין לדבריה כאמרם (ברכו' כ'.) ולא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה. כלומר שהם נושאים פנים לתורה ואני אשא להם פנים. והנה זה היה ישן עם הנדה במטה בסינר לבדו מפסיק בינו לבינה והיה בהם קצת קרוב בשר וחיבוק ונשוק ולא מצאו באיסורו אלא משוא פנים לתורה. וראיתי לרב בחבורו הגדול שכתב בספר המדע (במנין הקצר) בלאו הזה שלא ליקרב לעריות בדברים המביאים לידי גלוי ערוה כגון חבוק ונשוק ורמיזה וקפיצה שנ' לא תקרבו לגלות ערוה מפי השמועה למדו שזו אזהרה לקריבה המביאה לידי גלוי ערוה. הוסיף עליו שם רמיזה וקפיצה שיהיו בכלל הלאו הזה ואם כן אף עליהם הוא לוקה. ושמא הגיעתהו ברייתא אחרת שהיא שנויה באבות דרבי נתן (פ"ב) ועשו סייג לתורה עשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו. ואדם הראשון עשה סייג לדבריו תורה עשתה סייג לדבריה משה עשה סייג לדבריו ואף איוב ואף חכמים ונביאים עשו סייג לדבריהם וקא תני אי זהו סייג שעשתה תורה לדבריה ואל אשה בנדת טומאתה יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל ואל אשה לא תקרב. ומזה הוסיף הרב רמיזה וקפיצה. והם באמת דברים בטלים שיהיה במדבר עם אשתו נדה שיחה בטלה לאו ומלקות מן התורה.
ובאותה ברייתא שנו עוד יכול תישן עמו בבגדיה על המטה תלמוד לומר לא תקרב יכול תרחץ פניה ותכחול עיניה תלמוד לומר והדוה בנדתה כל הימים שבנדתה תהא בנדוי מכאן אמרו כל המנוולת עצמה בימי טומאתה רוח חכמים נוחה הימנה מעשה באדם אחד וכו'. וכל אלו אינם אלא אסמכתא והרחק מן העבירה. ובתלמוד העלו שהוא מותר. ושם שנו עוד נאמר כאן לא תקרב ונאמר להלן אל תקרב לדבר המביא לידי עבירה לא תקרבו הרחק מן הכעור ומן הדומה לו שכך אמרו חכמים הרחק מחטא קל שמא יביאך לידי חטא חמור. אם כן אינם אלא גדרים וסייגים להתרחק מן העבירות וסמכו אותם למקרא. ושמא רצונם לומר בסייג שעשתה תורה לדבריה שתפשה תורה לשון קריבה בעריות כדי שיהיו החכמים יכולים לעשות סייג בלשונה וישמעו ממנה הצדיקים הנושאים פנים לתורה כל קריבה שבעולם. וזה דרך אגדה. לא שיהיה זה עיקר הלאו.
ובגמר קדושין (פ"א:) במעשה שלרב חנן בר רבא שהושיב בת בתו קטנה בחיקו והודיעוהו שהיתה מקודשת, לומר שזה אסור באשת איש ולא אסרו עליו משום ערוה שלשאר ואחר כך אמרו לו שהוא עובר על דברי שמואל שאמר אין משתמשין באשה כלל ואמר אנא כאידך דשמואל סבירא לי דאמר הכל לשום שמים. ואילו היה בקריבה לאו גמור מן התורה לא הותרה לחסידים לחכמים העושים מעשיהם לשום שמים. אבל הכל גדר וסייג ומותר בקרובות למי שמוחזק שאינו חשוד לעשות כיעור ונמנע משאר הנשים. ובמסכת יבמות בפרק הבא על יבמתו (נ"ה:, נ"ו.) אמרו העראה זו הכנסת העטרה גמר ביאה ביאה ממש מכאן ואילך אינה אלא נשיקה ופטור. ואמרם פטור ראיה שאין בו מלקות מן הלאו הזה שלקריבה. ושם (נ"ה.) הביאו העראה בחייבי לאוין למלקות מן המדות הנדרשות ולא הביאו אותו משום קריבה ואפילו בפחות מיכן. ואם תאמר שלא אסרה תורה קריבה אלא בעריות שלחייבי כרתות והלא חייבי לאוין מהם נלמדים בגזירה שוה.
והעולה מכל זה שלא נמנה ענין הקריבה לאו בפני עצמו. אלא קריבה שלגילוי ערוה אסר הכתוב. וכך אמרו עוד בסנהדרין בגמרא דבני מערבא (פ"ז סה"ז) כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה אמר רבי יוסי בר' בון היא בל תקרב היא בל תגלה.
<h2>דף ס:</h2>
כתב הרב והמצוה החמישית שנמנענו מלהשתחוות לע"ז והוא אמרו יתעלה לא תשתחוה להם ולא תעבדם ואין הכוונה באיסור השתחואה בלבד ואמנם זכר דרך אחד מדרכי העבודה וכמו כן נמנעה ההקרבה לה וההקטרה ושאר דברי הרב. ואינם דברים נכונים. שאלו המניעות ההקרבה וההקטרה אינן למדות מלאו דהשתחואה אלא כמו שאמרו (סנה' ס':) יצאת השתחואה לידון בעצמה יצאה זביחה ללמד על הכלל כולו. כלומר שאין במשמע לא תעבדם המגפף והמנשק בשלא כדרכה אע"פ שהוא דרך כבוד אבל יכנסו בו העבודות שהן עבודות פנים ובהשתחואה לאוין רבים דרשו אותם כולם בה בעצמה אמרו (שם ס"ג.) שלש השתחואות בע"ז למה אחת לכדרכה ואחת שלא כדרכה ואחת לחלק. והוא לשון המכילתא שהזכיר הרב לא תשתחוה להם ולא תעבדם לחייב על העבודה בפני עצמה ועל ההשתחוייה בפ"ע כי העבודה כוללת כל העבודות שלפנים וההשתחויה מלמדת על עצמה. ובחבורו הגדול (פ"ג מע"ז ה"ג) נזכר ותקן כך. והנה ראוי הרב לפי דעתו במנין המצות למנות לאו דהשתחויה ולאו דשאר עבודות שתים ר"ל לא תשתחוה להם אחד ולא תעבדם לאו אחר. וראוי גם כן שנמנה לאו בפ"ע מגפף ומנשק שלא כדרכה שהוא אינו בכלל אלו ואין בו מיתה וכיון שנתיחד לעצמו בלאו ובעונש ראוי הוא לימנות בפני עצמו ואם כן יהיה המנין בעבודה זרה ארבע מצות שהרב מנה ארבע עבודות בשלא כדרכה אחת ושאר עבודות כדרכה אחת. ועוד הנה לדבריו בפסוק לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ארבע מצות, מניעה מהאמין האלהות לזולתו ומניעה מעשיית הצלמים אע"פ שלא נעבדם והיא למלקות ומניעה מן ההשתחואה לכל עבודה זרה ומניעה מכל עבודה כדרכה. וכבר ביארו החכמים (מכות כ"ג:, כ"ד.) ששמעו מפי משה במצות מנין תור"ה בגימטריא לאמרו תורה צוה לנו משה ושתי מצות ששמעו מפי הגבורה השלימו תרי"ג. והרב כותב זה כמה פעמים (שרש ג', מ"ע א', ל"ת א') ואינו נזכר. ועוד שהרי הסכימה דעתו לומר כי דבור אנכי י"י אלהיך מצות עשה (סי' א') ואם כן נמצאו מפי משה שש מאות ושמונה ומפי הגבורה חמש וזה טעות מתפרסם.
והטוב בעיני בזה הענין כולו שנמנה אנכי י"י אלהיך מצוה כמאמר הרב. ויש לי ראיה בזה מדברי חכמים אמרו במכילתא (יתרו פ' בחדש) מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות מתחלת התורה משלו משל למה הדבר דומה לאחד שנכנס למדינה אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו כלום עשית לנו שתמלוך עלינו מה עשה בנה להם החומה הכניס להם אמת המים עשה להם מלחמות אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן כך הוציא המקום את ישראל ממצרים קרע להם את הים הוריד להם את המן העלה להם את הבאר הגיז להם את השליו עשה להם מלחמת עמלק אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן רבי אומר להודיע שבחן שלישראל שבמעמד כולן לפני הר סיני לקבל את התורה השוו כולן לב אחד לקבל את הדברים לב אחד לקבל מלכות שמים בשמחה.
וקבלת המלכות הזו שקבלו בסיני הוא באמת מדבור אנכי. וכן בארו עוד שם [והוב' ברמב"ן מ"ע א'] אמרו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי י"י אלהיך משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות אמר להם לאו כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזרות שאם מלכותי אינכם מקבלים גזרותי היאך מקיימין כך אמר המקום לישראל אנכי י"י אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים אמרו לו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך אלהים אחרים על פני רשב"י אומר הוא שנאמר להלן אני י"י אלהיכם כמעשה ארץ מצרים אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי בסיני ואמרו הן והן קבלתם מלכותי קבלו גזרותי.
הרי שבארו פעמים הרבה כי דבור אנכי הוא קבלת מלכותו כלומר האמונה באלהות. ואמרם שקבלתם עליכם במצרים הוא לומר שכבר האמינו באלהות במצרים מאמרו (שמות ד') ויאמן העם ונאמר עוד (בשלח) ויאמינו בי"י ובמשה. והאמונה ההיא הזכירם עתה וקבלו אותה עליהם ואמרו עליה הן והן והוא שהאמינו וקבלו עליהם להחזיק באמונה שיש אלוה נמצא והוא אל מוציאם ממצרים. כלומר החפץ המחדש היכול. אם כן הדבר ברור הוא שדבור ראשון ראוי למנותו מצוה ראשונה והיא המצוה להאמין בעיקר. ונמנה לא יהיה לך אלהים אחרים הפסוק כולו מצות לא תעשה אחת שהיא מניעה בע"ז יזהיר שלא נודה האלהות לזולתו, כלשון ואנכי אהיה לכם לאלהים (ירמי' י"א ול', יחז' ל"ו) את י"י האמרת היום להיות לך לאלהים (תבא כ"ו), יכלול מניעה בעבודה זרה מהמקבלו עליו באלוה והמשתחוה והעובד כענין ששנינו (סנה' ס':) העובד ע"ז אחד העובד ואחד המשתחוה והמזבח והקטר והמקבלו עליו באלוה והאומר לו אלי אתה. ואיננו לאו בעשיית הצלמים כנראה מפשט הברייתא השנויה במכלתא אבל כולם לאוין בע"ז עצמה כלומר בעובד אותה. אמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני מכל צבא השמים לקבלו עליך באלהים ולומר לאחד מהם אלי אתה ולא תעשה לך פסל וכל תמונה ולא תשתחוה להם ולא תעבדם. וכן בכל מקום יתפוס בע"ז כלשון הזה פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל (ואתחנן ד') והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל (שם). ואין הכוונה בעשייתם אלא בעבודתם והקבלה באלהות שלהם. וכבר הזכירו בגמ' בזה שתי סברות אם הוא בעשיה אם לא, אמרו בגמר ראש השנה (כ"ד:) וכן בגמר ע"ז (מ"ג:) בעשיית הצורות ושבמדור התחתון מי שרי והא תניא אשר בשמים לרבות חמה ולבנה ככבים ומזלות ממעל לרבות מלאכי השרת. והיה סובר כי הוא איסור בעשיית הצורות אפילו לנוי. ונדחה זה ואמרו כי תניא ההיא לעבדם, לעבדם אפילו שלשול קטן נמי, אין הכי נמי ומסופיה דקרא נפקא אשר בארץ לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות מתחת לרבות שלשול קטן. ורצונם בלעבדם שיאסור הכתוב עבודת כל אלו וקבלתם באלוה ולא אמרו כי תניא ההיא בעושה על מנת לעבדם. ובפרק ארבע מיתות (נ"ו:) אמרו בבני נח אלהים זו עבודה זרה וכן הוא אומר לא יהיה לך אלהים אחרים. וזו הגזרה שוה בעובד היא שאילו גוי שעשה ע"ז ולא השתחוה לה רבא פוטרו שם בגמ'. ואומר אני שזה דעת החכמים בספרא (ר"פ קדושים הובא ברמב"ן ש' ט' עמ' קנ"ד.) והלשון שם כך הוא ואלהי מסכה לא תעשו לכם יכול יעשו להם אחרים תלמוד לומר לא לכם אי לא לכם יכול הם יעשו לאחרים ת"ל לא תעשו ולא לאחרים מכאן אמרו העושה ע"ז לעצמו עובר משום שתי אזהרות משום לא תעשו ומשום לא לכם ר' יוסי אומר משום שלש משום לא תעשו ומשום לא לכם ומשום לא יהיה לך. הנה לדעת ר' יוסי לא יהי' לך אזהרה בעושה הצלמים, והוא כלשון ונחלה לא יהיה (לך) [לו] (שופטי' י"ח) שהוא בקנין הנכסים, והוא דעת הברייתא השנויה במכילתא כפי משמעה, ולדעת תנא קמא אינו כן אבל יהיה המניעה מהודות האלהות לזולתו יתעלה מלשון והיה י"י לי לאלהים (ר"פ ויצא). וההלכה היא כתנא קמא. ופשט דבריהם בכל מקום כך הוא. אמרו בהגדה בפרק הניזקין (נ"ז:) אתיוה לקמיה אמרו ליה פלח לצלמא אמר כתוב בתורה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אפקוה וקטלוה. וכן אנקלוס מתרגם לא יהא לך אלה אחרן בר מיני. ודע כי בכל מקום שיאמר הכתוב אלהים אחרים הכונה בו אלהים אחרים זולת השם הנכבד והנורא ולכן יתפוס זה הלשון בקבלת האלהות או בעבודה לו כי יאמר לא תקבלו עליכם אלוה בלתי י"י לבדו אבל כשידבר בעשייה לא יאמר בכתוב אחרים וחלילה. אבל המניעה בצלמים וקיומם היא מפסוק (ר"פ קדושים) אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם כמו שהזכירו הספרא וכן מפסוק (ס"פ בהר) ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואמרו שם בספרא ופסל ומצבה מה פסל אם עשיתו פסלתו אף מצבה אם עשיתה פסלתה מה מצבה בל תקימו אף פסל בל תקימו. כלומר שיעבור עליו בקיומו בלא עשייה שיעשה כגון שעשו לו אחרים. ועכשיו נמנה במצות כל עובד עבודה זרה שבמיתה לאו אחד אבל מגפף ומנשק בשלא כדרכה שהוא דין מיוחד ימנה לעצמו כמו שאנו מונין (ל"ת י"ד) נודר בשמה ומקיים בשמה. וכבר הזכרתי (סוף מ"ע א') דעת בעל ההלכות. והאמת יעשה דרכו.
<h2>דף סג.</h2>
כתב הרב והמצוה השביעית היא שנצטוינו לישבע בשמו יתב' בעת שנצטרך לקיים דבר או להרחיקו והוא אמרו ית' ובשמו תשבע וכבר אמרו בפרק ראשון שלתמורה (ג':) מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנ' ובשמו תשבע. ואני תמה בדברי הרב שלא אמרו כן בגמר תמורה אלא על דרך הויכוח והקושיא. שהיו חוקרים אם נאסור שבועת אמת בשמו יתברך ויתעלה ממה שכתוב (ס"פ תבוא כ"ח נ"ח) ליראה את השם הנכבד והנורא, אמרו ואימא כי כתיב והפלא בנשבע שבועת אמת והשיבו שבועת אמת שריא דכתיב שבועת י"י תהיה בין שניהם. עוד חקרו אימא להפיס דעתו שלבעל הבית אבל מילקא לקי. כלומר שתהיה שבועת השומרים מותרת להפיס דעתו שלבעל הבית אבל ילקה על שבועת אמת כשנשבע מעצמו שבועת בטוי. והשיבו קרא אחרינא ובשמו תשבע. ובמחקר הזה הקשו עוד ההוא לכדרב גדל אמר רב הוא דאתא דאמר רב גדל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. והשיבו ההוא מובו תדבק נפקא ובשמו תשבע למה לי אם אינו ענין לשבועת הדיינין דנפקא לי משבועת י"י תנהו ענין לשבועתא דעלמא דשריין ואם אינו ענין לשבועת המצוה דנפקא לי מובו תדבק תנהו ענין לשבועה דחול. והמתבאר מזה שאין השבועה בשמו בעת הצורך חובה ומצות עשה אבל רשות היא בידינו עם תנאים רבים והכתוב הזה אינו מצוה אלא רשות, שלא כדברי הרב. וכן ובו תדבק אינו נדרש כמו שאמר (מ' ו') להדבק בתלמידי חכמים.
והנראה אלי כי הכתוב הזה ובו תדבק מצוה שנשבע בשמו לקיים מצותיו ית' ולהזהיר מן העבירות אמר את י"י אלהיך תירא בכל עניין היראה והפחד ושלא תזכור שמו לבטלה ואותו תעבוד בעשיית המצות ובו תדבק שתדביק נפשך אל מצותיו ואל עבודתו ותזרז אותה אליו בשבועות ואסרים לקיים חפצו ויש לך רשות להשבע בשמו לקיים כל דבר. וכפל עוד מצוה בענין הדביקה אמר (סוף פרשת עקב) לאהבה את י"י אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו. וממנו דרשו בספרי הדבק בחכמים ובתלמידיהם. ועוד אמרו שם למוד דברי הגדה שמתוך הגדה אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומתדבק בדרכיו. והכלל שירצו בדבקות הזו שיתחבר לחכמים וילמוד החכמות המועילות לאהבה את השם ית' וללכת בדרכיו. ואע"פ שהמדרשים חלוקים בשני הפסוקים האלו לא נמנה ובו תדבק מצוה אחת ולדבקה בו מצוה אחרת אבל נמנה מצוה אחת להדבק בו יתב' בכל מיני הדביקה.
וכן ענין השבועה נכפל עוד בפסוק אחר (ואתחנן ו') את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע לא תלכו אחרי אלהים אחרים. ואין הכפל ראוי ברשות. ולכן נאמר שהוא לאו הבא מכלל עשה ובשמו תשבע ולא תלכו בזה אחרי אלהים אחרים להשבע בהם או לעבדם ולירוא מהם וכבר נאסר זה בלאו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך (משפטי' כ"ג הו' בל"ת י"ד) אבל בא לעבור עליו בלאו ועשה. כי האזהרות בעבודה זרה רבות בכתוב. והרב עצמו חוזר ורואה זה. אמר ואל הענין הזה כיוון הכתוב באמרו ובשמו תשבע כלומר שאתה אליו לבדו תאמין האמת שראוי להשבע בו. כלומר ולא ישתתף שם שמים ודבר אחר. לא שנצטוינו בשבועה לעשותה. וראיתי במדרש רבי תנחומא (ר"פ מטות) אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אין אתם רשאין להשבע בשמי אלא אם יהיו בך כל המדות את י"י אלהיך תירא שתהיו כאותם שנקראו יראי אלהים אברהם איוב ויוסף ואותו תעבוד ובו תדבק וכי יכול אדם לידבק במקום והלא כבר נאמר כי י"י אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה והעושה לו פרקמטיא והמהנהו מנכסיו זהו שאמר ובו תדבק אם יש לך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע ואם לאו אין אתה רשאי להשבע. עד כאן לשונם באגדה. ויש לנו סיוע בו לדברינו שאינו אלא רשות בשבועה בשמו עם התנאים האלו ושמא לכך כפל הרשות הזה להזהר בתנאיו. ומכל מקום לא נביא ובשמו תשבע בחשבון המצות כי לא ימנה הרשות בשבועת אמת בשמו. ואם בא בו באיסור בשם אלהים אחרים בלאו הבא מכלל עשה שהוא עשה אין אנו מונין בזה ובכיוצא בו אלא הלאו הנאמר בו בפירוש כמו שהזכרנו בעיקר הששי אף על פי שראיתי זה במניינו שלהרב בעל ההלכות (מ"ע אות ל').
כתב הרב והמצוה קצ"ה שנמנענו מהרבות באכילה ובשתיה בימי הנערות ובתנאים הנזכרים בבן סורר ומורה והוא אמרו יתע' לא תאכלו על הדם וביאור זה שבן סורר ומורה מכלל מחוייבי מיתות ב"ד ואחר שדין זולל וסובא הוא בסקילה ידענו שמעשה זה נמנע ממנו על כל פנים ונשאל ונחקור על האזהרה כמו שהזכרנו בעיקרנו לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר ואע"פ שזה הלאו הוא לאו שבכללות כמו שביארנו בעיקר התשיעי איננו רחוק כי כשיהיה העונש מפורש אינני חושש על האזהרה אם היא מן הדין או מן לאו שבכללות וכבר בארנו זה פעמים והקדמתי ממנו משלים. אלו דברי הרב. וכבר כתבתי בעיקר השני (עמ' ע"ב) שההקדמה שהקדים נשברת ונפסדת, וגם בזה עוד הפסד לפי שאכילה ראשונה שלבן סורר ומורה אין עונשה מיתה אלא מלקות כמו שאמרו (סנה' ע"א.) מתרין בו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלשה חזר ונתקלקל נדון בעשרים ושלשה. אבל נאמר שאף אזהרת אכילה ראשונה בכלל לא תאכלו על הדם ששתי האכילות מביאות לשפוך דמו. וגם בזו לא נחוש על האזהרה שתהיה מן לאו שבכללות מפני שעונשה מפורש למלקות מן ויסרו אותו כמו שאמרו (שם:) מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא כדרבי אבהו דאמר רבי אבהו למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן ובן מבן והיה אם בן הכות הרשע. ויהיה זה על הרב סתירה בדבריו שילקו אותו מזו הגזירה שוה לפי מה שבא לו בעיקר השני. והראוי להעלות מזה שהאכילה הראשונה נמנעת וענשה מלקות והשניה נמנעת וענשה מיתה והן שתי מניעות בחשבון המצות ונכללו בלא תאכלו על הדם. והוא מה שאמרו בפרק ארבע מיתות (ס"ג.) אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת"ל לא תאכלו על הדם. והיא אזהרה לשתי אכילות שלו. ואם יהיה זה לאו שבכללות כמאמר הרב אין לחוש. שגם שני העונשין בשתי האכילות מן התורה. אבל כיון שעונש זו מלקות ועונש זו מיתה יראה שהן שתי מניעות בחשבון. וכן נהג הרב (ל' קצ"ז—ח') בחמץ ותערובתו.
<h2>דף סה:</h2>
כתב הרב והמצוה התשיעית היא שנמנענו מעשות הידעוני והמניעה בזה אל תפנו אל האובות ואל הידעונים ואל תחשוב שזה הוא לאו שבכללות שכבר הפרישם כשזכר העונש. ואני חושב בודאי שזה הוא לאו שבכללות ממאמרם בגמר סנהדרין (ס"ה.) ובכריתות (ג'.) מאי שנא הכא דקתני ידעוני ומאי שנא הכא דלא קתני ידעוני א"ר יוחנן הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו ריש לקיש אמר הואיל ואין בו מעשה וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן אמר רב פפא חלוקין הן במיתה ורבי יוחנן חלוקה דלאו שמה חלוקה דמיתה לא שמה חלוקה. והלכה היא כרבי יוחנן [עי' יבמו' ל"ו.]. ואמנם אנחנו לפי מניינינו במצות (ערמב"ן שרש ט') אין לנו קפידה בזה.
<h2>דף עו.</h2>
כתב הרב והמצוה שלש מאות וחמשים וחמש שנמנענו מלבעול בלא כתובה וקדושין והוא אמרו ית' לא תהיה קדשה מבנות ישראל ושאר דברי הרב. והנה זה הלאו על כל פנים לאו שבמנין הוא. וכבר הטיב הרב בפשטו באל תחלל את בתך להזנותה, אבל דברו בכתובה וקדושין אינו אמת. שהכתובה אינה מן התורה כלל והקדושין מצוה וקניין באשה. אבל אנחנו התנינו (ש"ה קי"ו—כ'. ובפיה"ת) בענין הלאו הזה שתהיה המניעה בביאה אסורה שאין קדושין תופסין בהן. שכבר נתבאר בדבריהם שאין זונה בכל מקום בתורה בכהן ואתנן אלא באסורי הביאה שאין בהם קדושין. וכן הזכירו בכל לשון זנות שבא בתורה. אם כן אל תחלל את בתך להזנותה יזהיר מזה לפי שהאב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה [מתני' כתובו' מ"ו:] ולמכרה לשפחה וזוכה גם בקנס האונס והמפתה אבל אסר עליו למכרה למי שאין קדושין שלו תופסין בה. וכן גם לאו הקדשה כך הוא. ואם היה הלאו לנקבה הנבעלת ולזכר הבועל היה אומר ולא יהיה בכם קדשה וקדש ולכן דקדקו בספרי כפי משמעות הברייתא שהזכרנו בעיקר החמישי (עמ' קי"ח—כ'. ופ' כי תצא) שהלאו הוא על אחרים שימנעו אותם על אבי הנערה בלאו דאל תחלל את בתך ועל בית דין בלאו דלא תזנה הארץ והם עצמם נכללים בו. ובעל התרגום באמרו בנות ישראל ובני ישראל ייחד בזה שלא נתיחד עם העבדים שהיא גם כן ביאה שאין קדושין תופסין בה ואילו אמר לא יהיה קדש וקדשה היו העבדים נכנסין בו שהם חייבין במצות זולתי המקומות שפורט בהן כמו שאמר (פ' תצא כ"ד, סנה' פ"ו.) בגונב נפש מאחיו מבני ישראל. וזהו הענין המדוקדק בדיני התורה.
<h2>דף פג.</h2>
כתב הרב והמצוה שלשים ושלש שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים לגדולה וכבוד ואז יעבדו במקדש והוא אמרו ית' ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת ושאר דבריו בזה. והנה זו עם פשיטותה בכתוב ואריכות התורה בביאורה לא ראיתי לבעל ההלכות שימנה אותה אבל מנה בלאוין (אות ס"ח) מחוסר בגדים ששימש. ודעתו זאת לומר דכיון דאין בלבישת בגדים שלא בשעת העבודה שום מצוה אינו אלא הכשר העבודה שאם עבד בפחות מהן או ביותר תפסל עבודתו. והנה הוא חלק ממצות העבודה אם עבד בהן. ואם היינו מונין זה מצוה היה ראוי שתמנה מצות בגדי לבן ביום הכיפורים מצוה אחרת. כמות זה כן מות זה. וכן ראוי למנות בגדי כהן גדול מצוה ובגדי כהן הדיוט מצוה שנית. אבל כולן חלקים מחלקי העבודה המצווה ממנו ית' בימים הנאמרים בהן וכבר נתבאר (שרש י"ב) שאין מונים חלקי המצות. ולכן לא נמנה אנחנו עשיית השלחן והמנורה והמזבח מצוה מפני שנצטוינו לשום לחם לפני י"י תמיד וצוה אותנו בהכשר העבודה הזאת שהיא לשום אותו בשלחן מתואר כן ושיסודר עליו בענין כן וצונו יתברך בהדלקת הנר לפניו וסדר לנו שתהיה ההדלקה הזו במנורת זהב משקלה ועניינה כן וכן, והנה הם תשמישי קדושה. ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב שאמר (מ' כ') שהם חלק מחלקי המקדש. לפי שאין הכלים חלק מן הבית אבל הם שתים מצות ואינן מעכבות זו את זו ומקריבין בבית אף על פי שאין בו כלים אלו.
ולכן אצלי עשיית הארון והכפורת לשום שם העדות תמנה מצוה בפני עצמה. ואל תחשוב לומר שלא תמנה שלא נצטוינו לדורות ולא נעשה אלא ללוחות הברית ובבית שני שלא היה ארון שנגנז מהם (יומא נ"ג: וש"נ, ביה"ב רפ"ד) או כדברי האומר (יומא שם) שגלה לבבל לא עשו ארון אחר. שהרי כבר מנה הרב (מ"ע ל"ד) משאו על הכתף מצוה לפי שהמצוה ההיא קיימת לנו לדורות והארון עם לוחות הברית קיים לנו לעולם ומצות נשיאותו בלויים או בכהנים אינו נגדר בזמן אלא כל זמן שימצא אנו מצווין לנשאו בכתף ועוד הוא עתיד ליגלות אמן במהרה בימינו יהיה במהרה והנה היא מצוה מכלל המצות הקיימות לדורות. וכמו שמנה הרב משא הארון כן באמת תמנה עשייתו מצוה מכלל מצות עשה לפי שהיותו מצוה קיימת לנו. ועוד שאם נעלה על דעתינו חס ושלום שיאבד או שישבר מצוה לעשותו כמדה הראשונה לשום שם לוחות העדות כי בכך נצטוינו. והנה מכל מקום היא מצוה מיוחדת בפני עצמה אינה הכשר מצוה אחרת כמנורה והמזבחות והשלחן. וכן הבגדים כדעת בעל ההלכות אינם אלא להכשר העבודות שנצטוינו בהן אבל אהרן עליו השלום היה לובש אותם כמקיים גזירת מלך שגזר עליו לעבוד בהן לא היה מתענג בלבישתם להתפאר ולהתעטר ביופים ולא להתימר בכבודם. ואמנם דעת הרב בבגדים ובקידוש יותר מחוורת למנותם גם בכלל מצות עשה כי בעבודתם מקיים מצוה מוסיף על השתמר מן הלאו. ואם כן למה לא ימנה מצות עשה שיעשו הכהנים העבודה מעומד לא יושב ולא שוכב ממה שדרשו (זבחי' כ"ג:) לעמוד לשרת לעמידה בחרתים ולא לישיבה, והרב כתב בחבורו הגדול (ביא"מ פ"ה הי"ד) שעובד מיושב אינו לוקה לפי שאזהרתו מכלל עשה. ואולי מפני שלא בא בכתוב בזה לשון צואה ימנה הכשר עבודה בלבד. ואינו מחוור.
כתב הרב והמצוה מאה וששים ושלש היא שנמנעו הכהנים מהכנס למקדש מגודלי שער כמו שיעשו האבלים שלא יגלחו שערותיהם והוא אמרו ית' ראשיכם אל תפרעו וכבר נכפלה מניעה זו בכהן גדול ואמר את ראשו לא יפרע והעובר על מניעה זו במיתה כלומר ששמש והוא פרוע ראש ובכלל ואלו שבמיתה פרועי ראש לאמרו ולא תמותו אך כשיכנס למקדש והוא פרוע ראש באזהרה לא במיתה. וכתב הרב עוד והמצוה מאה וששים וארבע היא שנמנעו הכהנים מהכנס במקדש קרועי בגדים והוא אמרו ית' ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו ולשון ספרא ובגדיכם לא תפרומו אל תקרעו בגדיכם ונכפלה מניעה זו בכה"ג ואמר ובגדיו לא יפרום וגו'. אמר הכותב במאמר במקום הזה שבושים כבר הזכרתי מהם שאזהרת הנכנס למקדש פרוע ראש או שתוי יין אינה מן התורה אבל היא מעלה מדבריהם וביארתי זה במצות ע"ג. ועוד שיביא ראיה על זה מאזהרת כהן גדול שאמר בו את ראשו לא יפרע אמר שנכפל זה שלא נחשוב שאזהרת ראשיכם אל תפרעו שיהיה מצד המת לבדו וכשיעשו זה שלא על צד האבל יהיה מותר ונתבאר בכהן גדול שזה בשביל העבודה שיהיה מסתפר. וזה מאמר סותר דברי עצמו. שהרי הרב הוא האומר שמניעת כהן גדול בכתוב הזה ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום היא על המת ואפילו לא יכנס למקדש כלל כמו שכתוב כאן ודע שכהן גדול ואפילו שלא בשעת העבודה לא הותר לו שיקרע על מת שמת לו והביא ראיה ממאמרם בספרא בלשון הזה ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום על מתו כדרך שבני אדם פורעין ופורמין על מתיהן. ואם כן הכתוב בכהן גדול במניעת פריעה ופרימה ובכהן הדיוט יהיו מצד המת לבדו.
ועוד הרב אומר כאן במצות קס"ה כי שלשה לאוין האלה שהם ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ומן המקדש לא יצא נכפלו בכהן גדול לביאור ענין כמו שנכפלה מניעתו מגרושה וחללה זונה לבאר ענין מהעניינים ושהשלשה עניינים שנמנע מהם באלה השלשה לאוין הם בעצמם שנמנעו מהם באמרו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ומפתח אהל מועד לא תצאו ושמשה ע"ה הודיעם לאלעזר ולאיתמר שלא בהתרגזכם לצרה הזאת הגדולה יותרו לכם הענינים הנמנעים מכם אבל אתם עומדים על היותכם נמנעים מפריעת הראש וקריעת בגדים ויציאה מן המקדש בשעת העבודה ועל שעת העבודה לבד חייבים במיתה. והנה עתה הוא חוזר להשוות הכהנים כולם הגדול וההדיוט בשלש המניעות הללו כהשוותינו אותם במניעת גרושה וחללה זונה ושהכפל הוא לבאר ענינים לבד. ואם כן יהיו כולם בשעת העבודה במיתה ושלא בשעת העבודה מותרין. ועוד יהיה האיסור על המת בלבד. שאף בכתוב בכהן גדול אמרו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום על מתו. ועכ"פ אי אפשר אלא או שיהיה דין כהן הדיוט כדין כהן גדול באזהרות האלה והכהן הגדול מלמד על ההדיוט או שיהיה חומר ואזהרה בכהן גדול יותר משאר הכהנים. ואם שוים הם יהיה כל כהן אסור לפרוע ולפרום על מתו לעולם כדיננו בכהן גדול. ואם אינם שוים ולא מלמדים זה על זה יהיה אמרו לאלעזר ואיתמר ראשיכם אל תפרעו מצד המת לבד וכשיעשו זה ולא על צד האבל יהיה מותר. שהמניעה בכהן גדול היא מניעה אחרת מחודשת בו. וכל אלו דברים שהם סותרים את עצמם.
והנראה מדעת הרב שהוא בונה כל זה על הסברא הנפסדת שתופס לעצמו שני פנים בפסוק הזה והוא נגלה הכתוב והנדרש בו עוד שלא יצא בשעת העבודה ויתחייב מיתה ויחשוב כן בראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום שהנגלה ממנו שלא יפרע ולא יפרום על מתו ובנסתר בו שלא יעבוד עבודה כן ויהיה במיתה ויחשוב עוד שהנגלה ממנו לא ילמד על כהן הדיוט לפי שהוא יתעלה חייב אותם להטמא על מתיהן וכל שכן שהם רשאין לצאת אחר מיטתן (ולקרוע) [ולפרוע] ולפרום עליהן כדרך שנהגו בני אדם לפרוע ולפרום על מתיהן. וזה הוא הענין שאמרנו הנוסף בכהן גדול שממנו נכפלו המניעות הללו שאמרנו והנדרש בו שהוא שלא יעבוד פרוע ראש וקרוע בגדים ושלא יניח העבודה ויצא. כל זה ילמד מכהן גדול להדיוט לפי שכבר באה מהן מניעה באלעזר ואיתמר שלא היו כהנים גדולים ראשיכם אל תפרעו וגו'. וזו באמת מחשבתו של הרב שלא יסתור דברי עצמו. וכל אלה דברים רובי הסתירה וההפסד. ומכל מקום מאמרו שלא יכנס כהן למקדש פרוע ראש או קרוע בגדים שלא בשעת עבודה אפילו לפי מחשבתו לא באה אזהרה בזה אלא בכהן גדול ולא בכהן הדיוט בכל הכתובים האלה לא בפשוטן ולא במדרשן. והכלל שהמאמרים הללו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.
ועוד אני אומר שמאמרו של הרב בפרועי ראש וקרועי בגדים ששמשו שהם במיתה לאמרו יתב' ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמתו, אע"פ שהדבר אמת שהם מחויבי מיתה והוא גם כן מאמר נראה בנגלה מן הכתוב אבל בעלי הקבלה לא יודו בו שהרי אמרו בגמר תענית (י"ז:) ובגמר סנהדרין (כ"ב:) עוד שאלו על פרועי ראש במיתה מנא לן ולמדו אותו מן הקבלה דכתיב ראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו וסמיך ליה ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית ואתקוש פרועי ראש לשתוי יין מה שתוי יין במיתה אף פרועי ראש במיתה. ובבאור עוד שאלו עליה ואמרו הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה והשיבו גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכ' אקרא. והנלמד מזה בלי ספק שהם לא ידרשו הכתוב במיתת בני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו בפרועי ראש וקרועי בגדים ששימשו אבל הוא אצלם מצות שעה. אבל המתוקן שבכל הענין הזה הוא שהכתוב הזה שנאמר לאהרן ולבניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו לא מפני העבודה הוא שיזהירם שלא ישמשו פרועי ראש וקרועי בגדים. שהבנים ביום ההוא אינם עובדים שהיו אוננים. ואינה מצוה לדורות ולא דרשו ממנו בתלמוד או בספרא ולא למדו בו דורות כלל. אבל היתה הוראת שעה שלא יתאבלו ולא יספדו להם ולא יבכו כלל דכתיב ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, לא אתם. מפני שהיה להם יום טוב ויום מועד ושמחה בימי המלואים. וכן נמי שימר אותם מן הטומאה לאחיהם שנ' ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן וגו' שאו את אחיכם. ואם היה בשאר הזמנים האחים הם החייבים להטמא להם במצות עשה (מ' ל"ז). ולשון סיפרא (שמיני מלואי' הכ"ה—ו') ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן [ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם מיכן] אמרו הכהנים אינם מטמאין למתים שהרי אלעזר ואיתמר לא נטמאו להם מי נטמאו להם לויים. שלא רצה ית' שיטמאו הכהנים ויצאו מן המקדש ביום הראשון לכהונתם. וכן לא רצה בפריעת ראשם ובקריעת בגדיהם. לא הורשו כלל בדבר מכל דברי האבלות אלא באנינות, שאין אנינות אלא בלב [סנה' מ"ו:] ולא יתבטל בו מצוה מן המלואים שכבר קרבו הקרבנות ובלילה יאכלו אותם. והנה עשה הכתוב דין בני אהרן שנמשחו בשמן המשחה כדין משוח מלחמה לדורות, שהוא אינו פורע ואינו פורם ואינו מקריב אונן ואינו מיטמא לקרובים (הוריו' י"ב:), אבל מפני שהחמיר בהן מיתה באמרו ולא תמותו והחמיר בהן עוד שאם יעשו כן יהיה עונש על כל העדה באמרו יתברך ויתע' ועל כל העדה יקצוף, נראה שיהיה דין מחודש בימי המילואים ואינו נוהג בהם בשאר הזמנים. והכלל שהיה הכל הוראת שעה. ולשון ספרא עוד (שם הכ"ח, הביאו בפי' התורה) ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו מכאן אמרו הרוגי בית דין אין מתעסקין עמהן לכל דבר שמא תאמרו הרי אנו הולכין לבתינו מתאבלין אוננין ובוכין והלא כבר פקדנו המקום שלא תצאו מן המקדש. למדו אותנו שהיה דבר לענין המאורע שדן בהן משה במיתת אחיהם בב"ד שלמעלה כנהרגין בב"ד שלמטה (סנה' מ"ו:) שאין מתאבלין עליהם אלא אוננין. אם כן אינה מצוה לדורות כלל. אבל הכתוב השני שנ' (שמיני י') ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו הוא אצל רבותינו מצוה מלמדת לדורות כפי הברייתא השנויה בספרא שיכול אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת העבודה חייבין מיתה מנין לכל הכהנים שבכל הדורות וכו'. והגורם להם זה לפי שהמצוה ההיא כבר נאמרה להם קודם המקרה שנאמר (ס"פ צו) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת י"י ולא תמותו כי כן צוויתי. והוא שנאמר כאן פן תמותו כמוזהר בכם כבר. והוא לשונם בספרא שמא תאמרו הרי אנו הולכין לבתינו מתאבלין אוננין ובוכין והלא כבר פקדנו המקום שלא תצאו מן המקדש. והוא ממה שאמר להם תחלה ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת [י"י] פן תמותו. ולדורות אמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל ולא למדו מכאן אלא חיוב המיתה לדורות מן הריבוי שמצאו בכי שמן משחת י"י עליכם. אבל המצוה הנוהגת לדורות בפרועי ראש היא באמת שלא יעבדו עבודה ואם שמש כן חלל וחייב מיתה ממה ששנינו ואלו שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש. והיא הלכה למשה מסיני נסמך על מקרא יחזקאל ופרע לא ישלחו ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית, ואמרו בבואם ירצה בו בעבדם כאמרו בתורה (תצוה כ"ח מ"ג, ור"פ תשא, על"ת ע"ג) בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת, ואיתקוש פרועי ראש לשתויי יין. וזה הוא דינם מן התורה וגזרו מדבריהם [ערמב"ן ל"ת ע"ג] שלא יכנסו בין האולם ולמזבח כלל. וכן אמרו עוד (תעני' י"ז., סנה' כ"ב:) כהן הדיוט מסתפר משלשים יום לשלשים יום. והיא גם כן גזרה מדבריהם שלא יהיו פרועי ראש כלל כדי שלא יעמדו מנוולין פסולין מן העבודה. והתירו להם (שם) הכל שלא בזמן ביאה כלומר בזמן שאין בית המקדש קיים. וקרועי בגדים גם כן מחללין עבודה וחייבין במיתה ולא בא בהם הכתוב ולא נשנו בכלל ואלו שבמיתה אבל חיובם הוא שהבגדים הקרועים הם כמי שאינם וה"ל מחוסר בגדים ושנינו (סנה' פ"ג. וש"נ) ואלו שבמיתה מחוסר בגדים ששמש. ובגמר סנהדרין (פ"ג:) אמרו מחוסר בגדים מנא לן א"ר אבהו א"ר יוחנן ומטו בה משמיה דר' אלעזר ברבי שמעון וחגרת אותם באבנט וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחוקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים ואמר מר זר ששמש במיתה. ועוד השלימו ביאור הענין הזה בשני מזבחים (י"ח.:) ושם אמרו בבאור שאם היו הבגדים מרושלין מסולקין משוחקין ועבד עבודתו כשרה מטושטשין או מקורעין ועבד עבודתו פסולה. והפיסול הוא מדין מחוסר בגדים שאינו לבוש בהם במקום הקרע. וכן פסלו שם מסולקין עצמן דליתנהו מעיקרא מן הטעם הזה בעצמו לפי שאין כל גופו לבוש בהם. וכן כתבו זה המפרשים. וכהן גדול בא בו כתוב בפני עצמו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ומן המקדש לא יצא. והיא אזהרה בו לעולם שלא יפרע ראשו על מתו ולא יקרע עליו ואע"פ שלא יעבוד ולא יכנס למקדש ואמרו (סנה' י"ח.) שאינו יוצא אחר המטה שנ' ומן המקדש לא יצא. ואומר אני שהיא מעלה מדבריהם ואסמכתא בכתוב הזה ועיקרו שלא יניח העבודה ויצא וכבר כתבתי זה (שרש ה'). והנה נסתלק מחשבון המצות המניעה הזאת שאמר הרב בקרועי הבגדים. אבל תמנה מצוה מחוסר בגדים הכוללת שניהם. והרב לא הביאה בחשבונו. אבל בעל ההלכות מנה פרועי ראש ששימשו במיתה ומנה ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו בלאוין שלמלקות ולא מנה את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. והאמת הוא מעיד על עצמו.
<h2>דף פה:</h2>
כתב הרב והמצוה שי"ח שנמנע כל איש ממנו מלקלל את אביו ואת אמו והמצוה שי"ט שנמנענו מלהכות האבות. ואני אומר כיון שאזהרת האבות בקללה ובהכאה לא באה אלינו אלא מפני שהם בכלל ישראל שהוזהרנו על כולם אע"פ שגזר באלו עונש אחר אינם מניעות נמנות לעצמן כי אין חשבוננו בעונשין אלא בלאוין והרי הרב אומר כן שאין בהכאת האבות וקללתן אלא הלאוין הנאמרים בכלל כל אדם שהם כוללין האב וזולתו וא"כ היאך ימנו האישים אחד אחד. ובאמת שזה דבר ברור בהכאה שלא הוזכר בה בתורה כתוב או רמז זולתי אזהרת פן יוסיף הכוללת כל אדם וכן הדבר בקללה לפי מדרשי התלמוד וכמו שכתב הרב בכאן. אבל לשון המכלתא (שבל"ת שי"ז) שחייב בבן נשיא ארבע משום אב ומשום נשיא ומשום דיין ומשום בעמך מסתפק לי ולא ידעתי לו עניין היאך יתכן. אולי הוא מביא כל אדם כמו שאמר מבעמך לא תאור ויש לו מדרש אחר לאב בפני עצמו כמו כן. אבל אנו בתלמוד אין לנו בו מקרא ולא מדרש בפני עצמו אלא שהוא בכלל ישראל וכיון שכן אינו חייב אלא משום אחד באב ואחר. וכן מה שאמר הרב (שם) שמי שיקלל אחד מישראל עובר בלאו אחד והוא לא תקלל חרש ומי שיקלל הדיין עובר בשני לאוין ולוקה שתים והנשיא לוקה שלש, גם זה אינו אלא לפי מדרש המכילתא שאמר אין לי אלא דיין והנשיא שאר כל אדם מניין תלמוד לומר בעמך לא תאור אבל אנו שאין לנו לכל אדם מלקות אלא בבניין אב מן הלאוין שבנשיא ודיין וחרש אינו לוקה אלא משום נשיא ומשום דיין. ובמסכת תמורה (ד'.) אמרו בשלמא מברך את חבירו בשם אזהרתיה דלא ליבריך נפקא לי מלא תקלל חרש. וכן בפרק שבועת העדות (ל"ו.) חברו דכתיב לא תקלל חרש. ומשם נדמה לרב שהוא לאו כולל כל אדם. ואין פירושו כן אלא שמדרשו שלאותו הלאו באר לנו האזהרה עם לאו הנשיא ומכולם נתרבו כל האנשים. ולשון קצרה הוא. וכך אמרו בפרק הזהב (מ"ח:) מילט לא לייטינן ליה דכתיב ונשיא בעמך לא תאור. ואף שם הזכירו לשון קצרה ומשניהם הוא בא. וזה מתבאר בגמר סנהדרין בפרק שביעי (ס"ו.). והרב עצמו מזכירו כאן אם דיין הוא אביך הרי הוא בכלל אלהים לא תקלל ואם נשיא הרי הוא בכלל ונשיא בעמך לא תאור ואם בור הוא הרי הוא בכלל לא תקלל חרש אינו לא דיין ולא נשיא ולא חרש הרי אתה דן בניין אב וכו'. ודורשין בתלמוד [ב"מ מ"ח: וש"נ] בעמך בעושה מעשה עמך. ואף שם במכילתא [כ"ב כ"ז הובאה בילקוט] חולקין בכך ושונין דברי ר' יהודה בן בתירא אי נשיא יכול כאחז וחביריו תלמוד לומר בעמך לא אמרתי אלא כל זמן שנוהגין כמנהג עמך. וכלשון הגמרא ראוי לפסוק. אם כן אין כאן לאוין מוחלקין למלקיות באחד וכל שכן באב שאפילו במכילתא לא מצינו אלא שהוא בכלל ישראל. ועוד יש לתמוה ומהו חיוב הזה שמונה בו ארבעה דברים, והלא במקלל אביו אין בו מלקות. ואולי בעל הברייתא היה סובר שילקה כשהתרו בו למלקות ולא למיתה ואע"פ שניתן לאזהרת מיתת בית דין. והנראה יותר דאיסורי בעלמא מני שיש בו שלשה לאוין ועונש האב מוסף עליהם. דומה למה שאמרו (מכות י"ז:) האוכל עולה בלא זריקה לר' שמעון לוקה חמש חמשה איסורין. והכלל שעל דרכי הגמרא לא ימנו אלא שתי מניעות. אבל הרב נהג בכאן מניינו כדעת בעל ההלכו' (אות י"ד, כ"ח, ל"ו) שמנה בלאו דלא תנאף נערה המאורשה ואשת איש ובת כהן מפני שינוי העונשין האמורין בהן והוא הלעיג עליו בעיקר השביעי (עמ' קל"ח:).
<h2>דף פט.</h2>
כתב הרב והמצוה עשרים ושמנה שנמנענו משמוע נבואת מתנבא בשם ע"ז כלומר שלא נחקרהו ולא נשאלהו ולא נאמר לו מה אותך ומה מופתך על זה כמו שאנו עושין למתנבא בשם י"י ומניעתנו מזה הוא אמרו [ראה י"ג] לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. ואני אומר כי השמיעה במלת אל עם דברי לעולם היא קבלת הדברים ועשייתן, ואם היתה מניעה משמוע אותו היה אומר לא תשמע דברי הנביא ההוא. והמניעה הזו עוד אחרי בא האות והמופת היא כטעם שאמר (שם וערמב"ן שם) כי מנסה י"י אלהיכם אתכם א"כ איננה [אלא] מניעה מעשות כדבריו ומשמוע בקול האות והמופת שעשה. והנה היא אזהרה בע"ז עם כמה אזהרות שבאו בתורה בענייניה כמו שאמרו בארבעים ושתים מקומות הזהירה התורה על ע"ז וכן תרגם אנקלוס לא תקבל לפתגמי נביאה ההוא. ואם כן לא ימנה הלאו הזה. ואולי נאמר שימנה לפי שבפרשה הזו כפי הקבלה נכלל עוד מתנבא בשם האל יתע' לעקור דבר מן התורה בין עשה בין לא תעשה כמו שנתבאר בסנהדרין (צ'.) ונמנענו מעשות כדבריו אע"פ שנותן לנו אות או מופת. אבל הנאמר במסית (שם) לא תאבה לו ולא תשמע אליו נדרש בספרי לפי שנ' עזוב תעזוב עמו יכול אתה עוזב לזה ת"ל ולא תשמע אליו כמו שכתבו הרב במצות י"ח. והמדרש הזה להם מפני אמרו יתב' ולא תשמע אליו שלא אמר ולא תשמע אל דבריו. אבל בגמרא (שם ס"א:) אמרו לא תאבה לו ולא תשמע אליו הא אם אבה ושמע חייב. שהוא אצלם הקבלה לדברי המסית ואומר אלך ואעבוד עבודה זרה שאמרת והוא מתחייב מיתה בהודאתו וכן תרגם אנקלוס ולא תקבל מיניה. והמדרש שבגמרא נתפוש ולא נמנה אלו השנים שהם מלאוי עבודה זרה ובעל ההלכות לא כתבן.
<h2>דף קיב.</h2>
כתב הרב והמצוה תשעים ושש היא שנצטוינו לטמא את הנבלה וזאת המצוה כולת טומאת נבלה וכל משפטיה. ואני עם כל אריכות דברי הרב וההקדמה שהקדים לכל מיני הטומאות לא ראיתי להביא דין הטומאות (ע' צ"ו—ק"ח) בחשבון המצות לפי שהן רשות גמורה מכל צד אין בהם עניין מצוה שתמנה. ולשון סיפרא שהביא גם כן הוא מבואר הא כיצד הוי אומר רשות. כיון שמנענו יתעלה מביאת מקדש בטומאה (ל' ע"ז—ח') ומאכילת הקדשים גם כן (ל' קכ"ט) וצוה אותנו לאכול דברים בטהרה (קרח י"ח) כל טהור בביתך יאכל אותו ביאר ואמר אלו דברים מטמאין ואלו אינם מטמאין ואין בסיפורים ההם מצוה לא בכלליהן ולא בפרטיהן בשום פנים. וזה כאמרנו שהקרבת בעל מום נמנעת במצות לא תעשה (צ"א—ה') ונשאר עלינו לדעת אי זה דבר הם המומים ולא נמנה בהם מנין כמאמרו שלהרב בעיקר השביעי, אף כאן מנענו ית' מעשיית דברים בטומאה ונשאר עלינו להודיענו אי זה דבר הוא הטומאה ואמר שהיא נגיעת המת והשרצים וזולתם כל הנזכרים בתורה והבן זה. וכן יראה במצוה שהקדים לאלו והיא הפרת הנדרים שלא תמנה לפי שהיא שלילות שנצטוינו לעשות ככל היוצא מפינו ושלא נחל דברינו רק עפ"י בית דין או האב או הבעל.
